מיניות היא אוקטבה גבוהה יותר ועמוקה יותר של מערכת יחסים. בשום מקום לא נמצא חשיפה שלימה כל כך בין שניים כמו במין, שם נחשפים המניעים האמיתיים והחומר האמיתי ממנו אנו עשויים.
בנושא המיני אדם חלש וחזק, זקוק ונזקקים לו, פוחד מנטישה ודחייה, פאתטי, מרגיש כנתון בידי כוחות גורל חזקים ממנו ובה בשעה מבקש לשלוט בהם.
המין הוא קטליזטור לרגש. מאפשר להגיע למשקעים העמוקים ביותר. נוגע בפגיע מכל פגיע. לכן כל הדרמה סביבו.

במיניות אין מקום לשקר. או נאמר זאת אחרת: מיניות ושקר זה בסופו של דבר גול עצמי.

הגוף לא משקר. קשה לזייף חשק. אנחנו יכולים להצהיר הצהרות מכאן עד מחר - אבל בוא נראה מה קורה כשנוגעים. הגוף הוא שלם. הגוף תמיד שם. אנחנו - שגרים בתוך הגוף - משתנים, כל פעם יוצא אדם אחר. הגוף הוא תמיד אותו גוף. הנה בא אדם. אנחנו רואים את הגוף שלו, קולטים מה הוא מבטא, מזהים אותו עם הגוף. 

בשביל מה צריך מין? עד כמה שאני מתבוננת סביבי, המין היום ומתמיד הוא אמצעי לדברים רבים, בנוסף לצורך בהתרבות: תענוג, הישג, קבלה או נתינה, חיזוק האגו, שליטה, סחיטה, סגירת חשבונות (עם הפרטנר או עם העבר) ... והאמת שכל זה בסדר. זה החלק הארצי של עקרב ואי אפשר להימלט מזה. אבל המין יכול לשמש גם להתפתחות וצמיחה רוחנית, לרומם אותנו כמו נשרים. המפתח להשיג זאת הוא אמיתיות וחיבור טוטלי להווה, מסירות ופתיחות שלימים של אותו הרגע.

לא קל. משום שסביב המין מתערבבים לנו תחושת חוסר ערך, צורך באישור, ופחדים שונים: פחד להיות מושפל או להיראות זקוק, רצון בביטחון של אמא/אבא, פחד מדחייה, פחד שלא אעמוד בציפיות, אני שמנה מדי, אני שטוחה מדי, אני אידיוט שלא ראוי לאהבה, אני ממהר, אני לא עומד בציפיות. וכך לאט לאט מסתנן השקר אל מקום ששקר לא יכירו. הבריחה והפחד להיפגע הם שהורסים לרוב האנשים את המין והופכים אותו משעמם במקרה הטוב, ואלים ופוגע במקרה הרע. כשאני אומרת שקר אני כוללת בתוכו גם העמדת פנים לצורך מגננה רגשית. 

אז מה רע?

דווקא עוד אפשר למצוא היום כאלה שנותנים כבוד לדרך שמ 3 עד 5 - היינו, להתרגש ולהתאהב ולהמר על מישהו/מישהי - אבל בעידן זריז זה מאבדים את הסבלנות ומיד אצים-רצים לבית 8, ואז, את שני השלבים הבאים (6-7) עושים אחרי, וזה לא נורא. יש רק בעיה אחת: בית 8 - בית המין - יוצר עובדות רגשיות ועובדות אחרות בלתי-הפיכות, ולעיתים קרובות מדי הענין גובה מחיר פסיכולוגי ומחיר גבוה של זמן, ועוד מחירים שילדים גדולים מבינים בוודאי. לא יעזור, קשר בריא זקוק גם לבתים 6-7.


חיי יום-יום וביקורת:  בית 6 (אדמה בתולה)

עתה זהו השלב  ה ר א ש ו ן  שאני הופך באמת להיות חלק מזוג. יציאה מן ה<אני> האוהב שהתפתח ב 4-5 אל ה<יחד>. לראשונה יש שיתוף-פעולה מעשי בין השניים.  כל אחד תורם את כשרונותיו, מתגלה יכולת השליטה שלו על חייו, מתעוררת נכונות לשרת ולטפל באחר, עושים יחדיו קניות וארוחות. הוא מסיע אותה למספרה והיא סורגת לו סוודר. לומדים לתפקד ביחד ולהירגע אחד בנוכחות הפיסית של השני.
גדולתו של בית זה שהוא חושף את כל הדברים הקטנים והמעצבנים שלא ניתן היה לראותם קודם, באור המסנוור של 4 ו 5. אנחנו לומדים לדעת עם מי יש לנו עסק בראייה ביקורתית בלתי-טעונה - ואם באמת עדיין לא הגענו ל 8 - עדיין לא התחייבנו ולא נחשפנו ואפשר לסגת במינימום נזקים רגשיים ואחרים. בתרבות האיטלקית והדתית המין היא נקודת ההכרעה שאין בלתה. ואם טעינו בהימור? זה הזמן לגלות. כבוד לבית 6 מאפשר לעבור דרך שגרה-מנפצת-אשליות. קשר ששרד את בית 6 ראוי לרצינות שדורש בית 7 - בית האהבה והנישואין. 




נשק ונשיקה:  בית 7 (אוויר מאזניים)

לא אחת נשאלתי על-ידי צעירים מופתעים - איך זה שבית האהבה, בית 7, הוא דווקא אוויר?  למה לא התלהבות האש או רגישות המים או חושניות האדמה? מה עניין שכל אובייקטיבי וקר - לאהבה?
ובכן, תיכּן המשורר כך שאש ומים לא די בהם לבחירת רעי/רעותי לחיים טובים וארוכים. השכל שלי דרוש אף הוא.
בית 7 מאזניים מלמד אותנו להקשיב לאחר - לא רק לעצמנו. לבחון מי ומה הוא. בשכל, רבותי, בשכל. השכל הוא זה שמדליק את האור הירוק, נותן את ההיתר לבחירה המסויימת הזו. תנו דעתכם: בבית 7 נפתח הקרב האמיתי, המשא-ומתן המתיש, התחרות, העימות וצחצוח החרבות זה מול זו - ואנו מגייסים וזורקים לזירה את כל מה שיש בנו: מעלים את ערכנו  למקסימום בקישוטי לבוש ונוי ובקישוטי מלל, ממוקדים לחלוטין בזה שעומד מולנו: העזר יהיה לי או נגדי יפנה? נשיקה אקבל או צחצוח חרבות? ומה אני בעיניו? ומה רוצה אני לתת? האוירה עתה טעונה במתח המולות. כאן מגיע תור הפיצוצים, הפרידות-וחזרות, הויכוחים האינסופיים, הדיבורים האינסופיים... וגם הרגעים המופלאים הדוממים לאור השקיעה, ההכרחיים לבניית הקשר כזוגי. שוב איננו זקוקים לָעולם. די לנו לשבת ולהתבונן איש בעיני רעותו, לשאת עיניים ליפי העצים - אפילו שיח קטן יספיק ברגע קסום -
ושוב שבים לעיקר: להתגוששות והמשא-ומתן של טרם הכרעה, משולבים בפרחים ומתנות והטעם החמוץ-מתוק של ריב והתפייסות... ומרגע לרגע עוזב אותנו ספק אחד, רק על מנת לפנות מקום לספק חדש... הנדנדה של יום כך, ויום היפוכו...

אם שרדנו בית זה בשלום - סימן הוא שברית של אמת כרתנו בינינו. חוזה מחייב. הקשר צמח ממערכת יחסים אקראית של אוויר-משתנה - למערכת יחסים פעילה של אוויר-קרדינלי. בשלב הזה אנחנו זוג ובדעתנו לפעול ולעשות משהו בעניין.

השעה הרשמית של כריתת החוזה נחגגת ברוב פרחים וטוב טעם, כיאה למאזניים, עם בגדי לבן וממתקים ורוב צופים ועדים לאשר רצינות כוונותי.  לחיים! 


 
ושוב, מה רע?

מה שקורה היום בשטח הוא שבשלב מוקדם של ההתאהבות מהמרים, ומקפצים לענין הטעון של המין בשעה שלא שלמים עדיין, לא יודעים עם מי יש לנו עסק, והדבר עלול לגבות מחיר פסיכולוגי ואחר. כיוון שכך העולם, ולא נשנה אותו, אז כדי להגן על עצמנו, על כורחנו אנחנו בונים <עכבות ומגננות> במקום שבו נדרשים פתיחות ואמון. או שאנחנו משתדלים <להוריד מערך העניין> על משקל "סת-ם, זה רק מין" ,וזאת במקום שבו נדרשת רצינות ומסירות ושיתוף של מקומות רכים בפנימיותנו.
 
עוד דרך להגן על עצמנו מחשיפת היתר שדורש המין היא <להתלבש על תפקיד פסיכולוגי שמגן עלינו.>

תפקיד יכול להיות, למשל, - אני הגדול, המדריך, או אני המחזר או הקורבן; אני היפה, המטפלת, האמא, הבן, הבת, הכומר המוודה, פסיכולוג, מפרנס, ועוד גוונים ובני-גוונים של תפקידים, כיד הדימיון הטובה על כל אחד ואחת.... ההיאחזות בתפקיד מרחיקה את פחדי הנטישה והדחייה והפחד מהפסד כוח, שהם הנושאים המרכזיים של בית 8 ופלוטו, וה-נושאים של מין.
הבעיה היא שכששומרים על "התפקיד" שאימצנו - אנחנו מאבדים את האותנטיות. התפקיד מקפיא. המין מטבעו הוא אנרגיית חיים, משתנה, מפתיעה, מטלטלת. השמירה על תפקיד נותנת אמנם את הביטחון הרגשי הדרוש, אך גם יוצרת מכניות צפויה שהורגת את ההתלהבות. כל נכונות לעזוב את התפקיד, לעשות רוטציה בתפקידים פסיכולוגיים, היא רצויה ותביא להתעוררות מינית ושמירה על מתח רגשי גבוה, ששומר על החיוניות, ההפתעה, העניין והעומק.


יאמר האומר: מה את רוצה, שנהיה כולנו דתיים, לא ניגע בחברה לפני הזמן?

ממש לא. מה שקורה אצל הדתיים או כל תרבות הקנאית לצניעות האישה, היא בעיה אחרת: הם מקפיצים את הילד שלהם מבית 4 - בית ההורים, היישר לבית 8 - מין ויחד וקשר עד הסוף. לעיתים הזוג עובר איכשהו את שלבי ההתאהבות החיוניים של 4 ו 5אבל לא עבר בעצמו את הבדיקות וההירגעות הפיסית והגילויים הקטנים של 6, וכל בדיקה שחושבים שצריך - עושים ההורים. המשא-ומתן המורכב והמספק כל כך של 7 - מסתכם במשא-ומתן כספי של הורים-מול-הורים. שוב דילגנו על שלבים, וכמובן שגם שיטה זו גובה מחירים גבוהים, פסיכולוגיים, כלכליים, נפשיים ועוד. ולא הזכרנו את המובן מאליו - את המחיר שמשלם הדור הבא.

מה שאני טוענת הוא שאת השלבים כולם צריך לעבור הזוג בעצמו, וההורים יכולים ללוות, לייעץ, לתמוך, במיוחד בשלבים הראשונים שלפני 7, ולהציע את חכמתם או ניסיונם העודף, ברגישות וכבוד, גם בענייני 7. בית 8 היא נקודת האל-חזור בתרבויות עתיקות וגם חדשות יותר, ולדעתי גם היום, למרות שדעתי דעת מיעוט.

בדרך העולם, כשכולנו מוכי סטיגמות ופנטזיות של סרטי קולנוע, אנו מצפים כי מהפעם הראשונה של ביקורנו בבית 8 הכל יהיה נפלא ונכון והאדמה תנוע... לא תמיד אנחנו מבינים כי לוקח זמן עד שמפתחים אמון, יוצאים מהפחדים ויוצאים מההשלכות הקודמות, מהחשדנות, מכאבי ילדות ואף מטראומות עתיקות שאינן מהחיים הנוכחיים.

לא תמיד יודעים כמה זמן דרוש על-מנת לא להמשיך ולגרור את התחרות של בית 7 , או הריכוז העצמי של 5 או הביקורת של 6 או הפינוק של 4 - לתוך 8 , היינו, לתוך הסקס, וכמה זמן דרוש עד שיוצאים מהציפיות הללו להפגין גרנדיוזיות או לקבל גרנדיוזיות , ועד שיוצאים מהמשחק הדוחה של מיהו הקורבן הגדול יותר, מי נתן יותר או לקחו לו יותר... סגירת חשבונות, אינטרסנטיות, מניפולציות... מוקשים צפויים של בית 8, שהמין להם רקע וקטליזטור.

והעבודה על בית 8, עבודה פסיכולוגית והתפתחותית, נמשכת כל החיים. באזורים אחרים של הקשר יתבטאו, יצמחו ויכו שורש גם שאר הבתים, תוך כדי החיים המשותפים. אין זו התקדמות ליניארית, לפיה מרגע שסיימתי מהלך מסויים, זהו זה. שוב ושוב אנו חוזרים ומטפחים את השירות ההדדי, מזהים ולומדים לחיות עם חסרונות ויתרונות של האחר, מעצימים את הרגשות זה לזה ולמשפחה ההולכת וגדלה של 4, ממשיכים לנצח ולהתנצח  וגם לקנות פרחים ולרשום פתקאות אהבה זה לזו ב 7 וליהנות ולהחמיא ולצאת ביחד ולבקר שוב ב 5 הנכסף , כשהמפגשים המשתנים בבית 8 יוצקים בכל פעם התחדשות ופרצי חיוניות אל תוך הקשר.

וכך, תוך כדי התהליך המתמיד של חיכוך הדדי - מתגבש האני של כל אחד מבני-הזוג. כל אחד מהשניים גדל. וזוהי בעצם המטרה כולה. כדי להגיע למין רוחני, חייבים ללמוד לעזוב לרגע ולחיות לגמרי ברגע, ללכת עד הסוף, לתת אמון מלא, לוותר על שליטה, להיחשף ולהיות פגיע, לחזור לילד הערום, המאמין, התם והשלם, שהוא כמו שהוא, בלי בגדים תרתי משמע...