מאמר זה פורסם במסגרת דיון שנערך בכתב-עט "נתיב" , גיליון 100, ראש השנה תשס"ה
בנושא: "לו ניתנה הברירה בידינו, האם היינו בוחרים להישאר יהודים? ואם כן - מדוע?"
לשאלה נכבדה זו, הבוחרת הייתי להיות יהודיה לו ניתנה בידי הברירה, תשובתי היא זו: ממה שאנו רואים כאן, יהדותו של אדם עניין של לידה היא, ולפיכך היא בוחרת בו, ולא להיפך. לפחות ממה שאנו רואים. במקום אחר ובמצב צבירה אחר של עצמנו, הקודם ללידה - שם נעשית הבחירה בלהיות יהודי או לא. ובאותו מצב צבירה אחר - שכר ועונש, טוב ורע, קל וקשה - מושגים שונים הם ממה שאנו מבינים כאן. לפיכך אותו המדד שהובא בשאלה, הכיצד זה יהודי שומר מצוות ועושה טוב, הכיצד זה חייו אינם נוחים - מתבטלת מאליה. משום שאי-נוחות שבכאן, אין היא זהה למה ששם; רע שבכאן, איננו הרע ששם; טוב של כאן - אין הוא אותו הטוב של שם. להיות יהודי הריהו לעלות כיתה, שכן זוכה אתה ברוח אחרת, עוצמה פנימית אחרת, ראייה אחרת, סולם ערכים אחר. ועוד נשוב נדבר באותה רוח יהודית. ועל רוח יהודית שבי לא הייתי מוותרת בשום פנים ואופן. וארע ועמדתי בניסיון, ולא וויתרתי.
ודבר נוסף שקיבלתי מרבותי: אילן הוא. וכל נשמה יהודית בכל אתר ואתר, פרי היא של אותו האילן, כך עוצבה מקדמת דנא. והרי שזה מחזירני להתחלה: גם ממה שאין אנו רואים, יהדותו של אדם היא בוחרת בו, מוטבעת בו מראשיתו, ולא להיפך.
כנגדם, אנשים חילוניים הטוענים אף הם בזכות הרוח היהודית, רואים את הביטוי לה בפילוסופיה, במדע, באמנות, בשירה וספרות יפה, במדינאות פקחית, בחכמת המעשה ובהעמדת המעשה על אשיות הצדק - והרי הם טועים עוד יותר מאלה הראשונים, שזוהי בעיני רוח יוונית היא ולא רוח יהודית.
מהי, אם כן, רוח יהודית, אם לא זה ולא זה? רוח יהודית, בתפישתי, אומרת כי יש בורא לעולם, והוא גדול מכל גדול. מכך, שאין גבולו תקרת בית-המדרש, אף לא תקרת בית-המקדש השלישי, אם יוקם, שאם מבקש היה לצמצם עצמו לבית-מקדש, לא היה מאפשר לשניים מבתיו להיהרס עד היסוד. ובוודאי שאין גבולו קאפלת המוזיאון, מדהימה ככל שתהיה, ואף אי אפשר לכולאו בפקולטה למדעים. אלא, מלוא כל הארץ כבודו.
שלא כרוח היוונית, שככל שמופלאה היא ביופייָה הסיפורי, והאָמנותי, והבנתה את הרפואה ואת הגוף והספורט והמדינאות והמשפט, ועד כמה שהביאו היוונים את המוח האנושי לגבהים מדהימים ומתחוהו עד לקצה יכולותיו - כך גם הביאה תרבות יוון את ההוכחה למוגבלותו של המוח, בעצם התפוררותה ועצירתה. כי אלוהים שלה - אלילים הם מעשה ידי המוח האנושי, שווים בכל לאדם בתכונותיהם ותשוקותיהם. לפיכך, עם כל נפלאוּתה, מוגבלת היא.
ואילו האל היהודי האחד, המופשט, הלא-מוגבל, שהוא היום נחלת הכלל באין אלילים יותר - אין הוא יהודי מעיקרו. של העולם כולו הוא. של תבל ומלואה.
והרוח היהודית, כל-כולה שהיא חוליה חזקה המחברת את היחיד אל הלא-מוגבל והכל-יכול והקיים בכל - ובכך פותחת היא את האנושות כולה לאור האלוקי, שזכותו של כל יחיד להשתוקק אליו, אם ירצה, ללא קשר לעַם הולדתו ואילן נשמתו.
ואנו היהודים, מופקדים אנו על כיווניה של הרוח היהודית, תפקיד הוא שהוטל עלינו, ולא שאלו את פינו, ולא בחירה היא. ואם שאלו, אמרנו "נעשה ונשמע", ושכחנו זאת מאז. ואפשר וכל צרותינו שבאו לנו במהלך הדורות, כפי שתואר בשאלה, אפשר ונובעים הם מכך שאיננו נוהגים נכון באשר הופקד בידינו למשמר והעברה.
לְמה הכוונה איננו נוהגים נכון? איננו נוהגים נכון משום שאנו עושים אחת משתיים: חלק בנו שמסורים הם לרעיון, באים וראשם סחרחר מן הכבוד, ומתגאים בתפקיד שניתן לנו כשומר האוצר, משל שלנו הוא, משל אנחנו יצרנוהו, משל רק לנו חלק ונחלה בו. ואוחזים בחוזקה. ומתעסקים הם בפרטים שוליים ומרובים, ומערבבים יחדיו טפל ועיקר, והופכים את החיבור האֶמוני הקדוש - לדת, לדרך חיים מסויימת שהיא-היא האחת והיחידה ואין בלתה, לדעתם. ואך יחידים בינותם שנגעה בהם רוח החסד, מאחר שממילא דתיוּתם מקַרבת אותם אל המקור - זוכים באמת להמריא גם מעבר לכך ולחוש את היקר-מכל-יקר והקרוב-מכל-קרוב.
ואחרים שבנו מתנכרים מכל וכל לכל אותו האוצר, מחמת שבטעות הם חושבים שכל אותם פרטי פולחן לאין מספר שהדתיים מנופפים בהם - זה מה שמתבקש מהם בהיותם יהודים, והם נרתעים בבהלה מאותה הזמנה, שכן היא מצטיירת בעיניהם, מחד גיסא, כמין הכרח להיות שונים משאר בני-אדם, ורוצים הם להיות שייכים למשפחת האדם ולא שונים; ומאידך גיסא, כויתור על מהותם האינדיבידואלית. ולפיכך, אינם מתקרבים דים כדי לראות מה באמת מוצע להם בזה.
וכל צרותיו של העם היהודי, ובמיוחד צרות אלה של המדינה שאנו רואים היום, נובעות לדעתי מן הסיבה הראשונה: מן הרצון להיות עם ככל העמים ולהתכחש לאילן ממנו נוצרנו. מן הבריחה מן התפקיד שבהיות יהודי. וממה הבריחה נובעת? מכך שעושים יהודים מן היהודי ומאותו התפקיד יותר ממה שבאמת הוא.
אשוב ואומר מהו אותו תפקידו של אדם יהודי, בתפישתי. שניים הם: האחד, לשמור למען עצמו הוא, ככל אדם יציר האל, ולחפש תדיר ובכל מעשה גדול וקטון - את אותו החיבור-הבלתי אמצעי לאותו גדול, לאותו מקור החיים, אותו המגע של רגע מיוחד ושלם לעצמו, שהוא המטרה של כל אדם באשר הוא. אותו חיבור, אין לו שום זהות מוגדרת שכלית, אלא הוא חוויה נקייה מיוחדת במינה, שכל מילים שאנו מכירים, כמו קול דממה, או נועם, או התעוררות, אין הן אלא תיאור של על-יד, שכן חוויה שהיא שמעבר לשכל ומעבר להרגשה ומעבר לפיסי ומעבר להגדרה. אבל דבר זה עניינו של כל אדם הוא, ויהודי בכלל זה.
ויהודי בפרט, אין הוא גופו האוצר אלא הוא שומר הסף, ומתבקש הוא להראות לעמים כולם, בעצם היותו שומר על אותו הדבר הנעלם בכל מצב שהוא, ואף במחיר קידוש-השם וצרות נוראות - כי דבר חשוב ביותר קיים שם מאחורי הסף, ששווה להקריב חיי-שעה שבכאן למענו. ויבואו, ויבקשוהו, ויאמצוהו גם הם, כפי שאכן עשו.
ומכאן, מבקשה זו של העולם, שבאו ואימצו אף הם האל המופשט האחד אליו מחובר היהודי - עולֶה ובא נושא הנצרות. ויש לדבר באותה הבחירה שהוצעה בשאלה. אותה הבחירה בדרך זו או זו, שאכן נולדה בתוך העם היהודי, ומכאן שעמדה בפניו הבחירה, ולא שאלת-שווא היא ששאל אריה סתיו, אלא חדה היא ומעוגנת במציאות ההיסטורית. ולאור הצלחתה, מדוע לא? מהי אותה הנצרות ומה פגם בה, שהרי מן היהדות ובזכותה הולדתה, ומאמינה היא באותו הבורא המופשט הקיים בכל, ומאמינה היא שיש חיים מעֵבֶר, שהם יותר מציאות מהמציאות הנתפסת בחושים, ואל מציאות זו מן הראוי שיתכוון אדם. ובכך שתיהן שוות.
ובכל זאת, עיוותה הנצרות את עיקריה של אימהּ יולדתה. היא התרחקה מן החיים והפכה את המגע בחיים, במקור החיים, לאגדה של שכר ועונש, וגן-עדן וגיהינום, ושליחים ומלאכים, ואב ובן ורוח הקודש. ולא רוח הקודש לבדה. והרחיקה מן האמת במקום לקַרב. ומשום כך, כנראה, תפסה את הלבבות, שנמשכים הלבבות לאגדות. וגם משום שזמנהּ היה זה, ותם, ולא לעולם היא.
תקצר היריעה לדבר פה בפרטים של הבדלי יהדות ונצרות, כמו סירוס האהבה לאחֵר כמידת אהבתך לעצמך, עליה דיבר רבי עקיבא, אשר בנצרות הפכה להקרבה של עצמך; ועמידה בפיתוי שמפתה אותנו העולם הזה לשוב ולהירדם ולשכוח - הפך שם לפיתוי הבא מן האישה ופחד ממנה; ואף הפחדה שטנית בשם שמיים נמצאה שם, שאין ממנה דבר ביהדות; ובסך הכל באה הנצרות בדרישה לטוב ולטוהר כאלה שאין אדם חי יכול לעולם לעמוד בהם, ומכך בטל מאליו הסיכוי שנוצרי כלשהו יגיע אכן לגן-העדן הנכסף בזכות מאמציו הוא. ובכך נמצאה הנצרות מרחיקה מן המקור, במקום לקַרב. ואילו החיפוש המתמיד כיצד לחיות חיי שעה אלה שבכאן במקסימום התכוונות ומוסריות - "מתח הניגודים הערכי המוטל על היהודי" כהגדרת פרופ' ויס - הרי שהם מקרבים את האדם היהודי ופותחים לו סיכוי בכל רגע רגע לגעת בעיקר. והוא האחראי. האדם.
ואילו אצל הנצרות, הרעיון של הקרבת הרצון האישי - הפך שם להאלהת הסבל כסבל. אולם היהדות שִׂמחה היא, קירבה בלתי-אמצעית של כל יחיד לבוראו, יודע ספר כמי שאינו יודע ספר, ובלבד שיתאמץ לרצות. שמחה ראשונית, שמחה על עצם היותי חי, שמחה גדולה על שאלוהים גר בתוכי, והוא המניע הראשון והיחיד לחיי, ומחוברת אני אליו בכל שעה שמתכוונת אני לכך, וחיבור של אתמול - של אתמול הוא, והיום אקום ואחפשנו שוב, בכל רגע ובכל מעשה קטון וגדול. ומודָה אני ומודה היהודי, מדי בוקר בבוקרו, מחדש.
שתי שאלות נכבדות. וככל שהם מפנים ובקול גדול.
ונסכם: עַצמוּתו ועוֹצמתו של האדם היהודי והעם היהודי המאמין, שחוזרים הם ושבים ואומרים כי יש בעולם קדוש-מכל-קדוש ואליו מן הראוי לשאת עיניים, אותו יְּשָׁווֶה אָדָם לְנֶגְדוֹ תָמִיד, וכל השאר אך ניסיון של מה-בכך. ומרוב שהם מדברים בזה, לעיתים שהם שוכחים בעצמם לעשות. ואינם מבינים שלא החשיבה היהודית עיקר, אלא תוצר היא מן הרוח היהודית; ולא הרוח היהודית עיקר, אלא שמסדרון היא, אליו.
ומשום מה הפך היהודי להיות אכוּל אם ברגשי עליונות ואם ברגשי נחיתות, שאינם מאפשרים לו לנהוג ברגיל עם אחיו בני-האדם, שכן כורע הוא תחת נטל התפקיד או נמלט ממנו בכל דרך. והעמים האחרים אינם מבינים אותו, שכן מאידך תופסים הם שתפקיד חשוב לו בעבורם, אולם אין הוא ממלא תפקידו בצניעות ובחֵן, כחייל נאמן השומר צל מלכו, אלא מאציל הוא על עצמו זכות אלוהית, בין כשהוא זכאי לה ובין כשאינו זכאי לה, ועומד וטוען כי מוֹתר היהודי מן הגוי, ובעצמו אינו מבין מדוע.
ואפשר יש בזה עוד דברים אחרים, שקטונתי מלהבין. אבל אסיים במה שפתחתי: בשבילי, אין בהיותי יהודיה כל בחירה, שכך נוצרתי, ולא שאלו את פי. ואם עמדה בחירה אי שם, שמחה אני שעמדתי בניסיון, שכן הבחירה האחרת טפלה היא בעיני. ויתור על מהות יהודית שווה לויתור על החיים עצמם ועל משמעות עיקרית ויחידה שבהם, ובכך אינני רוצה.
2004