אז מסתבר שאני מכור לאדרנלין לדרמה בריגושים גבוהים. גיליתי שיש לי סף ריגוש נורא גבוה.
ואני לא מצליח להנות מהדברים הבנאלים והפשוטים שאנשים אחרים נהנים מהם.
אני נהנה "במצבי קצה", מצבי לחץ. אפילו סכנות. אני אוהב להרגיש את הקצה. את הדפיקות לב.
אני נהיה מאושר במצבים האלה. שמח. זה מוציא אותי מדיכאון. זה מוציא אותי מהריק. מהשיעמום. מהערפל.
כשהייתי קטן הייתי עושה קצת פארקור ודברים שקשורים במצבי סיכון. וזה מילא אותי.
כשאני חושב על חופשה, כשאני מהרהר,על מנוחה, על הנאה - אני לא חושב על ים, כוס יין, ספא, מיטות, אוכל.
אני חושב על - בנג'י, צניחות חופשיות, טיפוס הרים, מקומות גבוהים. אין לי מושג למה.
אולי זה הרגשת ה-"יש-אין שליטה" בו זמנית שמתרחשת במצבים האלה, ואני אוהב לרקוד עליהם.
במשך שנים הייתי סביב פסיכולוגים פסיכיאטרים שטענו שאני סובל מדיכאון, האמנתי לכולם.
בגלל שאני לא מצליח להנות מדברים פשוטים ורגילים ואכן הרגשתי מדוכא ומשהו לא בסדר בי
אבל גיליתי על עצמי שאני בן אדם שנהנה פשוט מריגושים גבוהים, ממצבי קיצון. סף ריגוש גבוה.
אני לא נהנה לא מאלכוהול או סמים, כן. אני מגלה על עצמי מיום ליום - שאני פשוט אמות בעבודה
שכרוכה בישיבה במקום לאורך זמן ואין בה שום אלמנט של ריגוש, של פעולה או סיכון.
השאלה הגדולה, איך אני משלב את זה בחיים האישיים שלי? בעבודה? איך להפוך לימון ללימונדה.
מדריך לצניחות חופשיות? טיפוס הרים? אולי מוזיקה יכולה להיות אופציה אם יש בה משהו מרגש.
עד היום ניסתי להרדים את המשולש האש הזה. כי חשבתי שיש בי בעיה.
ניסיתי לכבות הפצצה הזאת בתוכי דרך - תרופות פסיכאטריות, מדיטציות, פסיכולוגיה עצמית , הייתי מוכן לספוג
את כל הביקורת הארסית שבעולם אפילו מהאנשים הכי קרובים לי, שבעצמם, מושפעים מהחברה המודרנית שאנחנו
חיים בה, החברה החולה, שחיה עפ''י מערכת הון שלטון, של לייצר אנשים פסי-ייצור, ולהיות יעיל ומועיל בשוק.
וכל מי שלא הולך בתלם - יש לנו את כל ההסברים, התוויות והכימיקלים שבעולם כדי להשתיק אותך ולעשות אותך עובד טוב.

*פוסט פריקה*