התחברות
הרשמה
בית
עדכוני RSS לשרשור
Moderators
אוף-ליין
.
.
קושי יש תמיד – בעבודה, באהבה, בלימודים, בנסיעות…
ברוב המקרים הקושי הוא בעצם מבחן לנחישות והאומץ שלנו
ולמעשה הקושי, המגבלה והלחץ הם שמאפשרים לנו לברר מה באמת אנחנו רוצים.
ואילו במקרים אחרים זה פשוט סימן שאנחנו חופרים איפה שאין מים.
איך יודעים מה לעשות?
מקשיבים פנימה.
יש לי שכנה חמודה להפליא, בת 81, נוצרייה מכפר זעיר ליד סיביר,
שבגיל 23 הכירה בחטף יהודי צעיר ויפה-תואר כשחקן קולנוע.
בתוך 3 ימים, בצורה הרפתקנית לחלוטין ובעקבות התערבות עם חבריו
הבחור הציע לה נישואין
ובתוך שבוע עשו איזו מסיבה קטנה שנקראה "כלולות" והוא עבר לגור איתה ועם אימה,
ועד מהרה היא נכנסה להריון.
זמן קצר ביותר אחרי זה הבחור נאלץ לנסוע למרחקים (סיפור ארוך)
ובמשך כמעט ארבע שנים לא היה לה מושג איפה הוא, מה איתו, מה עם חייה…
בשלב מסויים אפילו הגיע אליה בטעות מכתב עם תמונה
מאישה אחרת, שהיה מיועד אליו…
לאן שלא פנתה אמרו לה – תשכחי ממנו, הוא כבר התחתן עם אחרת,
הוא כבר בארץ ישראל, אין לך מה לעשות איתו…
את בחורה יפה, תתחתני עם מישהו אחר.
אבל היא לא הקשיבה.
בשלב מסויים, בעקבות מכתב יחיד שקיבלה ממנו,
היא החלה במסע הארוך והמפרך בעקבותיו לארץ ישראל,
דרך פולניה, צ'כיה ואיטליה, ועד שהגיעה באנייה לחיפה…
כמות הקשיים, המכשולים והביורוקרטיה שהיא עברה בדרכה -
אישה צעירה מכפר נידח שמשוטטת לבדה בערי אירופה, בלי שפה ומעט מאד כסף,
עם ילד קטן ומבלי לדעת מה יילד יום
נסמכת על אנשים טובים באמצע הדרך -
חבל לכם על הזמן מה שהיא סיפרה לי, ולו רק מבחינת ניירת וביורוקרטיה אינסופית,
ועיכובים על עיכובים על עיכובים…
ושוב ושוב, בכל מקום, נתקלה באנשים שחזרו ואמרו לה "עזבי, זה לא הולך, אין
לך מה לנסוע אליו. הוא מזמן שכח אותך".
ועוד מה, שמרוב השנים והמרחק היא בכלל כבר לא היתה בטוחה באהבה שלו אליה -
הוא היה מן בחור כזה שתמיד ניתלו נשים על זרועותיו -
ואפילו לא היתה
בטוחה באהבה שלה עצמה אליו…
אבל היה לה משהו ברור בלב, וזה הנחה אותה.
מה שהיא עברה עד שהם נפגשו בארץ - ומה שהיא עברה אחרי שהם נפגשו בארץ,
עם משפחתו שלא קיבלה גויה והיחס המחפיר של היהודים פה אליה -
ועד שהתגיירה והם נישאו שוב -
אפשר לכתוב על זה ספר שלם.
כששאלתי אותה – איך לא נשברת, מה גרם לך להמשיך?
היא ענתה לי במילים אלו ממש, ואור בעיניה הקטנות, האפורות-ירוקות:
- "ידעתי שאני צריכה להגיד לילד שלי "הנה תראה, זה אבא שלך".
מה יהיה ולא יהיה אחרי זה לא עניין אותי בכלל."
סוף הסיפור שנולד להם ילד נוסף, והם חיו פה בארץ, באהבה רבה,
עוד 57 שנים ביחד, עד למותו.
בנם הצעיר הוא נגן קונטרבס ובנם הבכור הוא צייר שהתערוכה שלו מוצגת עכשיו בחולון.
(-:
למה אני מספרת לכם את כל זה?
כי לנו היום, בעידן הפוסט-מודרני, אין את הבהירות הזו שהיתה לזקנינו
וגם לא את החוזק שהיה להם.
אנחנו נוטים להתבלבל ולטבוע בים האפשרויות הלא מוגבלות,
ולהטיל ספק בכל דבר
ושוכחים להקשיב פנימה, מהו באמת הדבר שהכי חשוב
לי.
משנה לשנה אנחנו מאבדים את צליל הקולן הפנימי,
כבר לא מבדילים בין נכון ולא נכון, מותר ואסור…
סלחנים מדי, ותרנים מדי, חששנים מדי, חלשים מדי, מעקמים את הקוים מדי…
נורא בקלות אנחנו מאבדים את ההנחייה הפנימית
ואותה בדיוק צריך לנסות למצוא שוב, כי היא נמצאת שם, כל הזמן,
אם רק מתפנים להתבונן לעברה.
מגי
Lab
אוף-ליין
אנחנו באמת חלשים ומפונקים. כל-כך מרגש.
Moderators
אוף-ליין
.
היא מזל תאומים, תהיה בת 81 ביוני, פעילה, מטיילת, נראית פיצוץ,
חברותית, עושה אצלי יוגה 3 פעמים בשבוע,
הולכת המון ברגל בעליות ומורדות של הישוב שלנו
ורואה הופעות בלי משקפיים…
הזמנתי אותה פעם להופעה של מישלה – לא האמנתי מאיזה מרחק היא רואה,
ואילו הערות חכמות היו לה על המופע.
פעם בהזדמנות אבקש ממנה את כל המפה שלה…
הזקנים שם כדי לתת לנו השראה, אני חושבת.
יש כל כך הרבה מה ללמוד מהם, אם רק טורחים להקשיב.
אוף-ליין
בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע עכשיו.
no one forgets the truth,they just get better at lying
פשוט מקסים.
מצטרפת לגסי- בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע עכשיו
להקשיב לקול הפנימי המנחה.
:)
מגי אין...את פשוט מאירה את העיינים שלי כל הזמן.
בדיוק עכשיו הייתי בתהיות, מה אני באמת מרגיש, אני לא יודע להחליט, השכל משתלט על הרגש.
ואז קראתי את זה סתם כי בא לי...והנה, האישה הזו שהלכה לפי הרגש, שסמכה על האינטואיציה, שידעה למרות ששום דבר לא היה הגיוני.
כ"כ מעורר השראה....לא להפסיק להאמין ברגש, הרגש אומר אמת...
קושי יש תמיד – בעבודה, באהבה, בלימודים, בנסיעות…
ברוב המקרים הקושי הוא בעצם מבחן לנחישות והאומץ שלנו
ולמעשה הקושי, המגבלה והלחץ הם שמאפשרים לנו לברר מה באמת אנחנו רוצים.
ואילו במקרים אחרים זה פשוט סימן שאנחנו חופרים איפה שאין מים.
איך יודעים מה לעשות?
מקשיבים פנימה.
*** בדיוק מה שהייתי צריכה לקרוא עכשיו***
עוד עוד...(:
כל הכבוד על הנחישות וההתמדה..
מאוד קשה לפעמים למצוא את הגרעין האמיתי שלנו או להבין מתי אנחנו מבזבזים את זמננו לריק,
מצד שני שום דבר לא קורה סתם. גם מה שהוא כביכול סטייה מהנתיב שלנו או מהאמת בסופו של דבר מלמד אותנו משהו.
מג איך יודעים איך להקשיב? "למי"? לפעמים יש כול כך הרבה קולות בפנים, לפעמים אתה שוכח במה אתה מאמין ומה מנחה אותך במהלך המסע. אני תמיד הולכת לאיבוד אבל האנשים הטובים כאילו לוקחים את ידי ומחזירים אותי בחזרה לשביל הצהוב .(דורתיP:)
ובכלל לפעמים, כשאני מסתכלת על המציאות קשה לי פשוט להמשיך, בכול האפור הזה אני שוב ושוב מנסה לחפש את הניסים הקטנים וכן אני מוצאת אותם כול פעם מחדש ולא משנה כמה פשוטים הם יראו בעיני אחרים אבל עדיין אני מחכה שמהפכה חברתית תוליד עולם טוב יותר אבל הדורות לא לומדים לקח ורק טובעים יותר ויותר בשטיפות מוח סטיגמות וגישה מקובעת מנוונת והרסנית. ובטח מישהו שהיה קורא את זה היה אומר "איזה מהפכה חברתית איזה נעליים הילדה הזאת דפוקה", והאמת היא שלא זה מתחיל מהילדים שלנו מהחינוך מהבחירה שלנו להיות מעורבים במי שהם הופכים להיות, בתהליך הזה ובשביל זה אנחנו בעצמנו צריכים להיות אנשים עם "אני עליון" גבוה, בעלי עקרונות אידאליים ומוסר גבוה, אנשים מודעים וביקורתיים שרוצים מציאות אחרת יותר בריאה פתוחה מקבלת, פחות סוטה ובוטה. קיצור אנשים שאכפת להם...
לפעמים קשה לי להקשיב, להאמין, וברוב המקרים אני כאילו לא סופגת, כאילו לא קולטת, כלום לא מגיע אליי, חודר, לא מילים חזקות אמיתיות מנבאות תקווה אני סוג של קיוטי(בהקשר לטוטם) פשוט לא מפנימה, נופלת וקמה עם הראש בקיר.
תמיד מישהו משהו פוקח לי את העיניים אבל אני לא רוצה להיות תלויה במשהו חיצוני אני רוצה לגלות ולקבל כוח ממשהו פנימי שנמצא בתוכי, ומאיר לי את דרכי.
מגי, סיפור מדהים!
אבל את יודעת מה הסקפטית שבי תגיד. בוא נגיד שזה לא היה מצליח לה? מה אז היה קורה?
זה קל מאד להגיד בדיעבד אחרי סיפור הצלחה שכזה מילים כמו 'ידעתי' 'הוּבלתי' 'הקשבתי לעצמי'
ואם זה לא היה מצליח לה מה היינו אומרים? - היא סתם רומנטיקנית שלא הקשיבה לקול ההגיון הפנימי שבה.
נכון?
ובכל זאת יש פה מסר חשוב. והמסר הוא לפעול. פשוט לפעול.
מה שקורה לאנשים רבים בימינו זה קטטוניה. פשוט מפחדים לזוז מרוב פחד.
מה שאנחנו צריכים לעשות זה לא לפחד לצעוד. לעשות צעדים.
פשוט לקחת צעד, וזה לא ממש משנה לאיזה כיוון.
כל כך מפחדים לעשות טעות שפשוט נשארים במקום
שומרים על המקום הבטוח של עצמם ותוך כדי כך פשוט מפסיקים לחיות!
אז יש לי סלוגן: "אני בעד לקחת צעד"
יאללה רצתי מפה 
אוף-ליין
שירין זה כל-כך נכון. הפחד הגדול שלנו הוא מלפעול, לזוז, להתקדם לאנשהו...אחלה סלוגן 
אבל היתה לה מטרה- היה לה ילד. זה קצת שונה. היא היתה חייבת להגשים את זה בכל מקרה- ולכן הייתי מוסיפה- את ההקשבה הפנימית הזו (אפילו אם היא היתה טועה) דעות תמיד תהיינה מהסביבה ובשפע.
סיפור יפייפה
.
אבל האם הלב לא יכול לטעות? הרי אם
אנחנו רוצים משהו, לרוב זה בגלל הלב. אז איך נדע שהלב לוקח אותנו למקום הנכון ולא
מסיט אותנו מהדרך?
שואלת ועונה לעצמי (באופן חלקי):
כשהולכים באמת לפי הלב, זה בלי אגו. ללכת ללמוד רפואה כי זה מפעם בתוכי ולא כי יקראו
לי ד"ר... לפעמים זה דורש ללכת כנגד כל הסיכויים כי משהו בפנים-בפנים אומר
שזו הדרך. גם אם היא קשה, גם אם ההליכה היא בחושך, גם אם יש הרים שאין סיכוי לעבור
אותם. ועדיין, לפעמים ברגע של ייאוש, כשהדרך מתארכת והרגליים כואבות, תמיד עולה השאלה האם
לא טעינו? האם הקושי הזה הוא באמת חלק מהדרך? אולי לא שמתי לב ופספסתי את החץ
הנכון? לא יודעת... בדיעבד תמיד מבינים יותר טוב, אבל כשאתה באמצע הדרך זה לא תמיד
כ"כ פשוט וברור...
Moderators
אוף-ליין
atza_yeruka אומר:
מג איך יודעים איך להקשיב? "למי"? לפעמים יש כול כך הרבה קולות בפנים, לפעמים אתה שוכח במה אתה מאמין ומה מנחה אותך במהלך המסע. אני תמיד הולכת לאיבוד אבל האנשים הטובים כאילו לוקחים את ידי ומחזירים אותי בחזרה לשביל הצהוב .(דורתיP:)
ובכלל לפעמים, כשאני מסתכלת על המציאות קשה לי פשוט להמשיך, בכול האפור הזה אני שוב ושוב מנסה לחפש את הניסים הקטנים וכן אני מוצאת אותם כול פעם מחדש ולא משנה כמה פשוטים הם יראו בעיני אחרים אבל עדיין אני מחכה שמהפכה חברתית תוליד עולם טוב יותר אבל הדורות לא לומדים לקח ורק טובעים יותר ויותר בשטיפות מוח סטיגמות וגישה מקובעת מנוונת והרסנית. ובטח מישהו שהיה קורא את זה היה אומר "איזה מהפכה חברתית איזה נעליים הילדה הזאת דפוקה", והאמת היא שלא זה מתחיל מהילדים שלנו מהחינוך מהבחירה שלנו להיות מעורבים במי שהם הופכים להיות, בתהליך הזה ובשביל זה אנחנו בעצמנו צריכים להיות אנשים עם "אני עליון" גבוה, בעלי עקרונות אידאליים ומוסר גבוה, אנשים מודעים וביקורתיים שרוצים מציאות אחרת יותר בריאה פתוחה מקבלת, פחות סוטה ובוטה. קיצור אנשים שאכפת להם...
לפעמים קשה לי להקשיב, להאמין, וברוב המקרים אני כאילו לא סופגת, כאילו לא קולטת, כלום לא מגיע אליי, חודר, לא מילים חזקות אמיתיות מנבאות תקווה אני סוג של קיוטי(בהקשר לטוטם) פשוט לא מפנימה, נופלת וקמה עם הראש בקיר.
תמיד מישהו משהו פוקח לי את העיניים אבל אני לא רוצה להיות תלויה במשהו חיצוני אני רוצה לגלות ולקבל כוח ממשהו פנימי שנמצא בתוכי, ומאיר לי את דרכי.
אצה,
מה שכתבת הזכיר לי אותי כשכואב לי משהו.
כשכואב לי באותו מקום קבוע בבטן שמדי פעם מתעורר ומכאיב,
אני מתחילה פתאום להרגיש משהו בכף הרגל או בברך,
סתימה ישנה בשן,
מתח בכתפיים או בגב התחתון -
כל מיני כאבים קטנים שקל לי יותר לשאת מושכים אותי לכיוון שלהם
ובלבד שלא ארגיש את אותו כאב מרכזי
כי אם אתן לו באמת את תשומת לבי, אהיה חייבת גם לעשות איתו משהו....
כן אנחנו שומעים הרבה קולות מבפנים.
אבל יש תמיד אחד עם קול חזק יותר, ברור יותר
ובדרך כלל
זה זה עם הקול הכי פשוט -
הוא הנכון.
Moderators
אוף-ליין
Labella אומר:
סיפור יפייפה
אבל האם הלב לא יכול לטעות? הרי אם
אנחנו רוצים משהו, לרוב זה בגלל הלב. אז איך נדע שהלב לוקח אותנו למקום הנכון ולא
מסיט אותנו מהדרך?
שואלת ועונה לעצמי (באופן חלקי):
כשהולכים באמת לפי הלב, זה בלי אגו. ללכת ללמוד רפואה כי זה מפעם בתוכי ולא כי יקראו
לי ד"ר… לפעמים זה דורש ללכת כנגד כל הסיכויים כי משהו בפנים-בפנים אומר
שזו הדרך. גם אם היא קשה, גם אם ההליכה היא בחושך, גם אם יש הרים שאין סיכוי לעבור
אותם. ועדיין, לפעמים ברגע של ייאוש, כשהדרך מתארכת והרגליים כואבות, תמיד עולה השאלה האם
לא טעינו? האם הקושי הזה הוא באמת חלק מהדרך? אולי לא שמתי לב ופספסתי את החץ
הנכון? לא יודעת… בדיעבד תמיד מבינים יותר טוב, אבל כשאתה באמצע הדרך זה לא תמיד
כ"כ פשוט וברור…
לבלה,
אני קוראת מה שכתבת וחושבת יחד איתך – האם באמת הקול הזה בא מהלב או ממקום אחר?…
כי הלב, שהוא שמש וירח, מחבר אותנו לאישיות הנפרדת שלנו,
לרצונות שלנו, למה שגורם סיפוק, למה שאנחנו משתוקקים ועושה לנו טוב,
למה שנותן לנו ביטחון או התלהבות או שמחה
או בכללי
מאפשר לאישיות הפרטית שלנו להתבטא,
והאישיות הזו,
אין לה התמונה הרחבה…
אני לא חושבת שהיא באמת יכולה לספק לנו את החץ הזה שאצה דיברה עליו….
לא, אני חושבת שהקול הזה, שהנחה את השכנה שלי אל גורלה הנכון
בא ממקום אחר, לא מהלב.
אולי מאותן איכויות שבתוכנו שהן אוראנוס או נפטון,
אולי מיופיטר
אבל לא מהלב…
אוף-ליין
את כאב הבטן החזק אני מכירה. הוביל אותי בבחירות חשובות בחיים.
אבל יש בסיפור הזה עוד משהו- הכח הנפשי שהוא הבסיס לכח הפיזי לעשות, להמשיך, להתמודד בחיים. משהו שהיה בדורות הקודמים ונעלם. אנחנו מפונקים יותר. רוצים שהכל יהיה קל (גם פיזית), ועכשיו.
מגי אדם אומר:
לבלה,
אני קוראת מה שכתבת וחושבת יחד איתך – האם באמת הקול הזה בא מהלב או ממקום אחר?…
כי הלב, שהוא שמש וירח, מחבר אותנו לאישיות הנפרדת שלנו,
לרצונות שלנו, למה שגורם סיפוק, למה שאנחנו משתוקקים ועושה לנו טוב,
למה שנותן לנו ביטחון או התלהבות או שמחה
או בכללי
מאפשר לאישיות הפרטית שלנו להתבטא,
והאישיות הזו,
אין לה התמונה הרחבה…
אני לא חושבת שהיא באמת יכולה לספק לנו את החץ הזה שאצה דיברה עליו….
לא, אני חושבת שהקול הזה, שהנחה את השכנה שלי אל גורלה הנכון
בא ממקום אחר, לא מהלב.
אולי מאותן איכויות שבתוכנו שהן אוראנוס או נפטון,
אולי מיופיטר
אבל לא מהלב…
לא, הלב הוא זה שמפיל אותך לפח, לא במובן הרע ממש לא, אבל כשמשהו צריך לקרות, אמור לקרות הוא זה שיפיל אותך לפח ויגרום לך לבחור לעצמך את גזר הדין ולקבל אותו עלייך כאילו אתה הבאת את זה על עצמך. הלב הוא זה שאומר לך לבחור להשאר עם מישהו ואתה לא יודעת למה, אבל אתה חייב להישאר איתו לטוב או לרע, כי אם לא לא תוכל לנשום יותר והנה "נפלת בפח" ומה שאמור לקרות יקרה (דרך הלב מסנוורת אותך גורמת לך להתמסר ומבטיחה שתצעד בדרך שאתה אמור לצעוד בו.)
אבל ללכת לפי הקול הפנימי זה לדעת לאן אתה צועד. זה להבין את הדרך, לראות את הרמזים, להקשיב לשקט, להריח את הרוח. זה להיות מחובר למהות הכי פנימית שלך הכמוסה והקדומה, המכוסה בשכבות שיצרת שעשויות מספקות פחד כעס שנאה והרס
אין פה לב. הקול הזה ברור וחזק וכשאתה מקשיב לו יש לך אש בעיניים ואתה מבין אותו ואומר לעצמך זה,זה.
אין פה גם הגיון.
אין הסבר הגיוני.
אבל כשתעמוד בפני סכנה ותצטרך לקפוץ מצוק ותדע תדע הכי עמוק והכי חזק שתינצל מהקפיצה הזאת זה לא הלב לא ההגיון ואפילו לא נראה לי כמו אמונה רגילה. זה לדעת את האמת, להבין את המערכת, להרגיש את החיות שלך את הנשימות ופעימות הלב להרגיש את הרגע כאילו עומד מלכת ולהקשיב…ולראות.
ועוד משהו בשביל להבין למה התכוונתי, הגורל מסתובב כמו גלגל, תמיד מה שאמור לקרות יקרה. כשמדובר בדרך הלב כוונות הגורל וכאילו הגורל עצמו סמוי אבל כמדובר בקול הפנימי הגורל כאילו נראה לנו כמו שביל שפרוס לפנינו.
ומג נראה לי שזה קשור ליופיטר אולי בגלל שיופיטר שלי בבית 12 אז נדמה לי שכך
מקסימום משתמשים שהתחברו במקביל: 1400
כרגע און-ליין:
17 אורחים
כרגע נמצאים בעמוד זה:
1 אורחים
המשתמשים המובחרים:
ara33: 3782
Morgan: 2498
יגאל: 2253
Lee: 1963
kafe: 1288
mares_nest: 1268
סטטיסטיקות של המשתמש:
אורחים שכתבו: 174
מספר חברים: 333
מאשרים: 2
מנהלים: 1
סטטיסטיקות של הפורום:
קבוצות:1
פורומים:1
שרשורים:5232
תגובות:55924
המשתמשים שנרשמו לאחרונה:
shemesh, danielle12, SARA, shirel687@gmail.com, ofra, yoa64מאשרים:מגי אדם: 12677, alina: 1832
מנהלים:אורי אדם: 38
תנאי שימוש