atza_yeruka אומר:

לא, הלב הוא זה שמפיל אותך לפח, לא במובן הרע ממש לא, אבל כשמשהו צריך לקרות, אמור לקרות הוא זה שיפיל אותך לפח ויגרום לך לבחור לעצמך את גזר הדין ולקבל אותו עלייך כאילו אתה הבאת את זה על עצמך. הלב הוא זה שאומר לך לבחור להשאר עם מישהו ואתה לא יודעת למה, אבל אתה חייב להישאר איתו לטוב או לרע, כי אם לא לא תוכל לנשום יותר והנה "נפלת בפח" ומה שאמור לקרות יקרה (דרך הלב מסנוורת אותך גורמת לך להתמסר ומבטיחה שתצעד בדרך שאתה אמור לצעוד בו.)

אבל ללכת לפי הקול הפנימי זה לדעת לאן אתה צועד. זה להבין את הדרך, לראות את הרמזים, להקשיב לשקט, להריח את הרוח. זה להיות מחובר למהות הכי פנימית שלך הכמוסה והקדומה, המכוסה בשכבות שיצרת שעשויות מספקות פחד כעס שנאה והרס

אין פה לב. הקול הזה ברור וחזק וכשאתה מקשיב לו יש לך אש בעיניים ואתה מבין אותו ואומר לעצמך זה,זה.

אין פה גם הגיון.

אין הסבר הגיוני.

אבל כשתעמוד בפני סכנה ותצטרך לקפוץ מצוק ותדע תדע הכי עמוק והכי חזק שתינצל מהקפיצה הזאת זה לא הלב לא ההגיון ואפילו לא נראה לי כמו אמונה רגילה. זה לדעת את האמת, להבין את המערכת, להרגיש את החיות שלך את הנשימות ופעימות הלב להרגיש את הרגע כאילו עומד מלכת ולהקשיב…ולראות.

 

ועוד משהו בשביל להבין למה התכוונתי, הגורל מסתובב כמו גלגל, תמיד מה שאמור לקרות יקרה. כשמדובר בדרך הלב כוונות הגורל וכאילו הגורל עצמו סמוי אבל כמדובר בקול הפנימי הגורל כאילו נראה לנו כמו שביל שפרוס לפנינו.

 

 

ומג נראה לי שזה קשור ליופיטר אולי בגלל שיופיטר שלי בבית 12 אז נדמה לי שכך

אצה, אני מסכימה איתך. 

שוב, הכל עניין של מינוח. אם תקראי את מה שכתבתי תראי תיאור שמזכיר את תיאור הצוק שלך, למרות שאני לא מסכימה לגבי דבר אחד: לא תמיד אנחנו רואים לאן. כלומר המטרה ברורה, אבל לפעמים חלק מהעניין הוא ללכת בחושך ופשוט להאמין בעצמך שהדרך שלך נכונה. שהמצפן הפנימי כבר ידע למצוא את הדרך. לפעמים, דווקא בעיוורון מוחלט אנחנו הרבה יותר קשובים ללב, סליחה לנפטון-אורנוס-יופיטר.

בכל מקרה, אם הלב הוא ירח+שמש, אז הוא מערב את האגו ואת הפחדים שלנו, וכמו שכתבתי הם מעוורים את הדרך. לא ללב הזה התכוונתי.

נראה לי שאם אני אגיד שאני "הולכת לפי הנפטון שלי" אנשים ירימו גבה. לכן, בשפת היום-יום המינוח שלי לכל מה שכתבתם הוא "לב". לא לב שמערב את האגו ולא לב פחדן, אלא איזשהי אינטואיציה מאוד חזקה, קול פנימי אם תרצו, כמו איזה מגנט בלתי מוסבר שמושך אותך לאן שצריך. העניין הוא שהדרך לא תמיד קלה (ואני לא אדם מפונק או עצלן, ממש לא), וכשהקושי מתמשך אתה מתחיל לפקפק בעצמך, אפילו שכבר עברת לא מעט דרכים כאלה...

לשכנה של מגי היה ילד, וזה מה שעמד לנגד עיניה. אבל לא תמיד יש לנו חץ כ"כ חזק. 

שבוע טוב!