יש לי חברה מדהימה (שהיא אפילו פה בפורום לפעמים) שיש לה מין חוש-חש כזה
למצוא כתבות שנכנסות לי ישר ללב.

הנה הכתבה המצויינת של דניאלה לונדון דקל על ההתרמות ההמוניות למען החטופים שחזרו:

1. מה רע במימון המון, נזפתי בעצמי. רוצה, תתרמי - לא רוצה, אל תתרמי. אף אחד לא דופק לך עם פחית שימורים על חלון המכונית.
ובכל זאת אגיד את זה: לא נוח לי מול גיוס הכספים שפתחו החטופים ששבו.
כבר בגיוס הראשון שנפתח אחרי העסקה האחרונה - "בר קופרשטיין חוזר הביתה למשפחתו" - יום אחרי שחזר הביתה למשפחתו,
הרגשתי עקצוץ. בגיוסי ההמונים השני, השלישי, הרביעי, כבר הבנתי. ואז נבהלתי. איזה מין בן אדם אני?
לכן, עוד לפני שאני כותבת כאן חצי טיעון, אני בוררת מילים כמו עדשים, מתקשה להעביר אותן דרך מסננת הפה והולכת לתרום.

2. חזרתי. עדיין לא נוח לי. לכן אתחיל פשוט עם עובדות: עד לרגע כתיבת שורות אלה נפתחו עבור יותר ממחצית משורדי השבי ששבו -
אם על ידי המשפחה ואם על ידי חברים - מימוני המון. לא עבור כולם; עבור רובם. למעט אפרת, אמא של איתן מור, שאמרה
"אני לא מתחברת לקמפיינים של תרומות", אין לי מושג מדוע הנותרים משתהים. האם מרצון לא פתחו, או שלא היה מי שיפתח עבורם?
העובדה השנייה היא שסכומי היעד שהוצבו שונים מאוד. היעד הכספי עבור שיקומו של בר קופרשטיין עומד על חמישה מיליון שקלים,
היעד הכספי עבור שיקומו של מתן צנגאוקר ("חיים חדשים למתן ולאילנה") עומד על מיליון.
העובדה השלישית היא שיש קמפיינים שמתקדמים במהירות האור ויש שמדשדשים מאחור. הפערים עצומים. למה?
עצוב כמה שפשוט: עומק החדירה אל הלב.

3. יש שורדים שנגעו לליבנו בגלל אומץ ליבם, או בגלל תקוותם, או משום שלא איבדו את אלוהים או משום שהוריהם לא,
ויש אחרים כי חלמו בשבי על פסנתרים או כי אִמותיהם נלחמו ללא מעצורים. הפערים בעומק החדירה ללב נובעים גם ממידת הרחמים
- לעיתים מספיק צילום של שורד שבי העומד מול חלון חדרו בביה"ח, עטוף בדגל ישראל, מסתכל לשמיים - וזהו, אנחנו על הקרשים.
כמובן שגם מידת החשיפה התקשורתית משפיעה. ככל שמתאפשרת לנו הצצה פולשנית יותר לרגעים האינטימיים של חייהם החדשים,
כך הקשר יעמיק והרצון לתרום יגבר. זה מאוד אנושי כמובן, רק שאין לזה שום קשר למושג "שיקום" שעליו נשען מימון ההמון.

4. שיקום הוא מושג רחב מאוד ואישי מאוד. שיקום הוא טווח. גם אם יש דרך למדוד אותו כלכלית, דרך פרמטרים של אובדן הכנסה,
תרופות, נסיעות, עלות אנשי מקצוע - אי-אפשר למדוד את עלותם של לילות בלי שינה, אובדן הביטחון העצמי, אובדן התשוקה
או המשמעות. בניגוד למטרות ספציפיות - הוצאת ספר, הקמת פרויקט הנצחה או תשלום למעצב הפוטושופ של שרה נתניהו -
שיקום לא מתכנס לשורה תחתונה שנקראת: סה"כ.

5. בנוסף, השיקום שונה מאדם לאדם, והקילומטראז’ שלו ארוך כאורך החיים. יש בין השורדים - הם אינם יודעים זאת עדיין -
שלא יוכלו לעבוד לעולם ויזדקקו לליווי נפשי ורפואי מתמשך, לעזרה בבית, להשגחה, לתרופות. ויש שיצליחו להשתקם.
יש מעטים, בני מזל, שיחוו אפילו מה שנקרא בעגה "צמיחה פוסט-טראומטית", כלומר לא רק יחזרו ללמוד, לעבוד, לאהוב, לחיות,
אלא ישאבו מתוך הטראומה המחרידה הזו כוחות להיות מי שאפילו לא חלמו להיות. כן, גם זה קורה.
כי חוסן - לא שזה כזה גליק גדול בעיניי, מה רע בלהיות שביר? - הוא תלוי מבנה נפשי. תסתכלו על אלי שרעבי.

6. המדינה מעניקה לחטופים ששבו סכום חד-פעמי של 60 אלף שקלים וקצבה חודשית קבועה, גבוהה משכר המינימום, לכל החיים.
בנוסף, יש מימון מלא לטיפולים רפואיים ונפשיים, שיקום תעסוקתי ולימודי, הנחות בארנונה ובשירותים שונים, סיוע ברכישת רכב
ומענק לרכישת דירה. תכלס? אני אפילו לא יודעת איך לקרוא את זה, מביך אותי לקרוא את זה. מבחינתי, מדינה שבמשמרת שלה
נחטפו אנשים לגיהינום ושהייתה מפקירה אותם גם אל מותם אלמלא הפכנו בטעות למדינת חסות של טראמפ, לא יכולה לפצות אותם.
לא משנה מה יהיה הסכום. אין סכום.
לכן, באותה מידה, אני לא מבינה איזה סכום מעל לסכום שאין אותו, יש אותו. ואם נביט גם לצדדים, בכלל אבדנו.
אם נרחיב את מעגל הכאב ונכלול בתוכו גם את הטראומה שנושאים איתם לוחמים רבים כל כך, פצועי גוף ופצועי נפש,
או את מפץ חייהן של משפחות השכול, האם יש דרך שבה אני יכולה לגבש לעצמי מדיניות תרומה שאפשר לחיות איתה בשלום?
איך עומדים מול צונאמי עצום כזה עם לב חפץ?

7. "אתם לא לבד, אנחנו איתכם", הייתה ועודנה הקריאה שאותה משמיעים המפגינים בכל פעם שעולה מי ממשפחות החטופים -
החיים והמתים - לדבר. זאת הקריאה שהספיקה לי כדי לדעת שאני שייכת אל המקום הזה ואל העם הזה.
בכל פעם בסיום ההפגנה, כשבגרון ניחר מוקראים שמות החטופים, אני מרגישה את כוחה של הסולידריות החברתית.
הנה אני נוגעת בליבת אי-הנחת.
כי אותה סולידריות שאפיינה את כל האנשים שיוצאים מהבתים שלהם כל שבת, נסדקת מול שפת היחיד של גיוס ההמונים.
החטופים היו אחד. הדאגה שלנו אחת. "את כולם - עכ-שיו!" צעקנו. והנה באים הקמפיינים האישיים ומזיזים אותנו בבת אחת מהכלל אל הפרט,
מכניסים לתוך שפת הדאגה המקודשת את השפה השיווקית, הסחטנית, האשטאג מרגש, אמוטיקון לב שבור מפוזר כקונפטי בדף הנחיתה.

8. אז מה אני מציעה? תקשיבו לגודל החוצפה - אני לא מציעה. לוותר על התרומות? בשום אופן לא. אז אולי שכולם יתאחדו? בשום אופן כן.
ברור שהגיוני לאחד את התרומות ולמנות ועדה מקצועית שתחלק את הכסף למי שצריך ולְמה שצריך, אבל רק מלחשוב על הסיבוכים
שייווצרו - בשום אופן לא. הרי בתוך דקה גם הוועדה הזו תהפוך מקוטבת, מלאת האשמות והשוואות, כר נרחב לעלבונות ולקיפוח.
בתוך דקה אייטם בערוץ 14 ואז אייטם על האייטם אצל רביב דרוקר.

עם מה נשארתי? עם הידיעה שאני תורמת בלי שום יכולת שיפוט, בלי הרבה היגיון ועם אשמה בילט-אין.
כי יש כל כך הרבה ידיים מושטות היום. נשארתי עם אי-הנוחות.
אולי זה בסדר. אולי זה המקום היחיד להישאר בו כרגע.