חחחחח סבבה 

ניר בשביל להבין יותר לעומק את העניין צריך לרדת יותר עמוק, יותר לכיוון שורש הבעיה.

(מתנצלת מראש אם זה מעורבב. אם אני חוזרת על דברים כמה פעמים. אם יש שגיאות שונות וכדומה.
אני עייפה, קשה למחשבות שלי להסתדר ולעלות אותן בכתוב בסדרP: )

זה מתחיל בשטיפות מוח. ורוב האנשים מתוכנתים להגדרות, למידור, לנורמה, לתבניות.
אני חושבת שבכללי מלבד העניין הזה שהעלת ואשר אגע בו בהמשך אנשים מפחדים מרגישות, מרגשות מלהרגיש מלהיחשף מהשלכות וכו'...
בזמן האחרון יצא לי לחשוב שבעצם בני האדם מתקשים לנהל נפש ולהתמודד עם רגשות.
אז הם מדחיקים, מכחישים, נסגרים, נאטמים והם רוצים גם שאיש לא יחדור פנימה.
כמו כן הם גם "לא רוצים"(בתת מודע) טריגר רגשי, מראה(mirror) או השתקפות של רגש כלשהו מולם שיעורר את הרגשות שהם מנסים להטביע.
זה לא תקף לגבי כולם(:זה נאמר ונשמע כהכללה אבל זה משתנה. בגדול זה קיים ברמה כזאת או אחרת בכל אדם.).

אנשים רוב הזמן סובלים גם כתוצאה מהמחשבה שלהם; "מלמה זה ככה?" ו"תראו אותה איזה $%)^"
ו"איך הוא יכל לעשות לי את זה?", ו"מה יהיה?" ו"אני שמנה", ו"אני לא גבר מספיק" וכו' (הבעיה נקראה לה, דפוס מחשבתי דפוק)
זה מסעיר את הרגשות ומטלטל אותם והם בעיקר יחפשו טיפוס נטרלי שיחייך יצחק, ליצן חברמן שישכיח את כאבם.
זה בטח מפחיד לכמה לפגוש אדם ששלם עם עולם הרגש שלו וגורם להם להביט פנימה. להתמודד.
לפעמים הפחד מלהרגיש מכניס אנשים למצב של מגננהכמו חיים ומוות כאילו שזה יהרוג אותם. (בדרכ נובע מתת מודע)
דוגמה בכדי להבין למה אני מתכוונת: הפחד משברון לב- כאילו שזה שישברו להם את לב, יהרוג אותם וזה יהיה סוף העולם.
כי שוב הם לא יודעים להתמודד ועוד משהו שאגע בו זה להראות חלש. להיתפס כחלש.

מגיל קטן ההורים שלנו בעצמם לרוב לא יודעים איך להתמודד עם הנפש שלהם. הם נלחצים והם נכנסים למצוקה
גם כי כשאותם גידלו לא ממש נתנו להם את הכלים הנכונים וגם כי המציאות קשה. במיוחד להורים בארץ עם מינוס משכנתה ילדים עבודה וכו'
את הילדים הם מלמדים מגיל קטן להתמודד אבל לא ממש איך או בצורה הנכונה. אם זה להתווכח או לצעוק או להשתיק.
אם זה להקטין או לטאטא את הבעיה וגם לחבק ולנשק זה לא מספיק.
לא מלמדים ילדים שזה בסדר לבכות לכאוב להוציא, מלמדים אותם שאלו דברים שליליים/לא מועילים/וכדומה.
(או שבמקרה שההורים מעודדים זאת, החברה עדיין מצליחה להתגבר על ההשפעה שלהם ולהטביע בילדים רושם זה)
וכמו שאנו לומדים לפחד מלהיכשל ליפול או מלקבל מכה
ככה אנחנו פוחדים מרגשות, ומרגשות שליליים בעיקר
מלהיתפס חלש שזה גם מביא עוד רגשות שלילים.

החברה שלנו מלמדת אותנו להיות נמלים עובדות להיות מכורים לדרמה ומשככי כאבים אוכל אלכוהול והרס עצמי
לקבור את הרגשות ופשוט לא להביט לצדדים ולנסוע הלאה מהר הכל מהר, עולם מהיר.
להיות במרדף אחרי מה שישתיק את הרעש הפנימי, אנו נהפכים להיות תלותיים באמצעים חיצוניים
שיגרמו לנו להרגיש טוב עם עצמנו יותר ובכך לעד להיות הלקוחות האולטימטיביים
"הפצועים" הפגיעים האמתיים שניזונים מאלימות ומלחמה ממורמרים ומעוורים.
ומי שמרגיש, מי שבוכה, מי שנשבר, מי שמראה כאב, מי שהולך לפסיכולוג הוא לא תקין. למה?
שטיפת מוח. במקרה של נשים זה מתקבל יותר כי נשים נחותות גם ככה.
מה אומרים מין רגשי, חלש, פסיבי, אמוציונלי, סובייקטיבי, מכור לדרמה, אהבה ורומנטיקה. תלותיות.
וזה בולשיט. כל אינדיבידואל שונה ובבסיסנו בכולנו יש פחות או יותר מזה. ובכלל למה כל הדברים הנ"ל נאמרים בקונוטציה שלילית?
מה רע בלהיות אמוציונלי? כי זה מוגדר כאישיות לאו דווקא מאוזנת? כי מקומות העבודה שמכשירים אותנו אליהם כול חיינו חושבים
שאנשים כאלו לא אפקטיביים.
שוב הטעייה ושטיפת מוח. ובכלל עוד משהו שהבנתי. מה הבעיה בלהרגיש באמת עד הסוף את הרגשות, להבין את הנפש ואת הבעיות בחיינו
וכדומה? בלהיות שלמים ולהשלים עם עצמנו ועולם הרגש?
זה מביא להתעוררות. זה מביא לאנשים שקרובים יותר לנשמה שלהם ושהם אחד עם הנפש.
שהם עלולים להגיע לשלווה אושר ושמחה. והם לא טובים לתעשיית התרופות, הנשק, המזון, סמים, אלכוהול וכו.
כי אנשים בריאים ושמחים, לא רע להם והם רוצים שהחיים שלהם יישארו טובים.

ככה (נעבור בקטנה על מה שכתוב עד כה)
שמגיל קטן החברה משתילה בנו באג(רגשות=חלש. חשיפה= פגיעות. גבר= לא בוכה. ילד בוכה= טרף להצקות וכו'),
ההורים לא מודעים ולא מלמדים את הילד להתמודד עם עצמו:
להעביר- לחוות- להשלים ולהמשיך הלאה בכל הנוגע לרגש.
החברה ממשיכה להפחיד אותנו, מאיימת עלינו: סטנדרטים סטראוטיפים טאבו-יים וכו'. ואנחנו שלא יודעים איך להתמודד עם פגיעות
וחוששים שנתפש שוב, חלשים מתרחקים יותר מהנפש ומעולם הרגשות.
(יש לי עוד מה להוסיף אבל אני הולכת לאיבוד חח בכל מקרה זה מובן שהעניין מתחיל ממקום עמוק יותר.)

עכשיו באשר ספציפית למה שאמרת: הנ"ל גם מתחיל מההפרדה החזקה שקיימת בחברה שלנו בין נשים וגברים.
בהקשר למה שהעליתי קודם איך המין הנשי מוגדר ואיך הגברי.
הגבר בימינו, הציפיות ממנו להיות יציב הנן ברמה לא שפויה ולא בריאה. אם האישה היא הנחותה ההגדרה של הגבר צריך להיות כל כולו ההפך ממנה:
אם היא רגישה הוא צריך להיות "חזק". אם היא חלשה הוא צריך להיות חזק(שוב? P:). אם היא פסיבית הוא אקטיבי/מעשי,
אם היא סובייקטיבית הוא אובייקטיבי וכך הלאה
בין אם יאמינו לי או לא ככה זה. אפשר לראות את זה בשטח.
זה עולם של גברים ושליטה של גברים הבעיה היא:
שלהיות "גבר" זה מסכה שהפער בינה לבין הנפש של הבחור גדול, והיא יוצרת כאב הן לגברים והן לנשים.
ובכל זאת האנשים שמשועבדים לעייני החברה, לעדר. שמפחדים מהביקורת והשלכותיה והרגשות שהביקורת תביא("מה יחשבו" "מה יהיה")
נכנסים לתפקידים האלו ומשחקים את המשחק.
ומה קורה שמישהו שובר את הקוד,עושה אתה טאבו?
תדמיין כדוריות דם לבנות שהן חלק ממערכת החיסון שמתחילות לתקוף חלק מהגוף ברגע שמזהים אותו כחריג.
כביכול אנחנו חלק מהשלם, אבל ברגע שלא נתנהג כשלם הקבוצה הקולקטיבי תתעורר הזהות הקולקטיבית תיסדק
ומגננה תתעורר. ראשית משהו שהוא שונה וחריג מרתיע אנשים בכללי. שנית לאנשים יש סטיגמה על רגשות ואוו עוד יותר על גברים רגישים
למרות שבפועל בתת מודע אנשים ונשים רוצות וצריכות את הרגישות הזאת.
מבחינה אינטימית אישה שתחשוב שהגבר שלה כנראה לא "גבר אמיתי": מאצ'ו אז היא חוששת ליציבות של הקשר ולאיכות.
(גם משהו אינסטינקטיבי מבחינת בחירת בנזוג חזק בשביל להעמיד צאצאים חזקים שישרדו. )
שנית נשים שיותר הצליבו אותן מבחינת הפגמים שלהן: שהן צריכות להיות מושלמות. הרגישות הזאת אולי
מפחידה אותן כי זה נכנס להן יותר מתחת לעור יותר קרוב "לכיעור" ואז פחדים מביקורת נטישה מהשפלות ועלבונות מתעוררים.
בעיקרון מסתמן שהן לא יודעות מה טוב להן, הן בטוחות שהחברה יודעת יותר טוב מהן מה טוב בשבילן, במקביל לכך שהן לא יודעות מה הן צריכות ורוצות
ובגלל זה הם תוקפות נפטרות או בורחות ממה שיכול לעשות להן טוב.

כמובן שזה לא הכל יש עוד לכך. אני יכולה להמשיך אם תהיה הכוונה ספציפיתP: למי שמעוניין

שתי סרטונים שחשוב לראות בנושא:

טוני פורטר: קריאה לגברים

ברנה בראון: על העוצמה שבפגיעות

באשר להערה שנאמרה פה שהחברה רואה גבר רגיש כהומו.
זה הזכיר לי אמירה למה גברים פוחדים מזה
"גברים פוחדים מהומואים כי הם פוחדים שמישהו התנהג אליהם כמו שהם מתנהגים לנשים"
משהו כזה. שזה רלוונטי אם מתחשבים במעמד של האישה ושל הגבר ואיך אישה מצטיירת ואיך גבר מצטייר,
מבחינה סטראוטיפית.
כמו כן הפחד של גבר מהומואים מזכיר לי את פחד מסוים של חלק מהנשים,
יש נשים שמקשרות קירבה שגבר יוצר איתן ישר לעניין מיני ונרתעות.
מניחה שככה גם גברים מגיבים לקרבה אפילו תמימה שבחור יוצר איתם
לימדו אותם שזה לא קורה וזה לא אמור לקרות
ושזה מרמז על זה יחסים חולניים, הפחידו אותם וקראו לאחרים בשמות גנאי
הם לא רוצים להיחשב ככאלו, להיות במקום הזה.
עצם המחשבה מפחידה אותם.
הומופובים הומופובים מתוך התגוננות, למשל.
אנשים שמודעים לדברים ברמה קצת יותר גבוה מכל הנורמה הסתמית הזאת יוצאים מהתלם
ויכולים לתפקד ולהבין שהדברים האלו לא נכונים, ולא מצביעים על כאלו דברים
ובמקרים אחרים יש שיחשבו שגם במקרים של יחסים הומו/לסבית אין דבר רע בזה
במקרה הזה הדבר היחיד שהם יכולים לעשות בנוגע לאינטרקציה שלהם עם החברה
זה הבנה סובלנות ניתוח המצב הסברה וכו'

סבבה. אז לא פגשת מישהי שהחיבור איתה "תפס". 

ככה אני רואה את זה. ניסיתי לשבור את הראש שנים כדי להבין את זה, ועדיין ברגעי חולשה אני נופלת לזה, אבל אין טעם. תראה אנשים שעובדים על עצמם שנים, מודעים, איכותיים, מושלמים לזוגיות ושלמים עם עצמם - לבד. ויש כאלה שלא.

מצד שני אני מכירה אנשים שרוטים, דפוקים, אגואיסטים - באמת לא החומר שתצפה לראות בזוגיות (ואין לי תמיד מושג מה קורה שם בזוגיות שלהם) והם בזוגיות ארוכה. לך תבין.

זה גם קשור למדדים ולסטנדרטים והדרישות שלך שבדרך כלל הן בכלל לא מודעות. יכול להיות שאיפשהו בך בתת מודע יש מקומות שנפסלים על הסף בגלל ידיעה לא מודעת שזה לא מספיק עמוק או טוב בשבילך. 

אין חוקים  שיהיה לילה טוב 

אני מסכימה בעניין הזה שבעידן החדש, מי שלא ממש אישה או מי שלא ממש גבר, 'זורקים' אותו ישר לתוך סל ההומו-לסבית. וזה לא כך. אפשר להיות גבר רגיש ועם זאת - חזק. ואפשר להיות אישה קשוחה ועדיין, להזדקק לגבר שיתמוך.