gonzoy אמר
אופקי גדי נוטים לקחת את החיים קשה. ובתמורה אכן החיים קשים אליהם. לי יש תאומים באופק גדי עם פלוטו על האופק. זה אמנם מסובך להפריד כשזה קרוב אבל אני חושבת שאחרי היכרות עם ירחי גדי, שמשות גדי ואופקי גדי אני יכולה להגיד שמשהו באופק הכי בא באינטראקציה עם העולם ולכן זה משהו בגישה לעולם, ביחסים שלהם, שמבטא את הגדאיות, את הקושי, השיטה, הצורך החזק בפאטרן וכו' וכו'.  

נכון. יש משהו באופק גדי (והרבה יותר בסאטורן על האופק) שמכריח את האדם כמו ללבוש מסיכה, להגן על עצמו מהעולם, עוצר את הספונטניות ובעיקר את האמון. אני קוראת לזה רקפת מתחת לסלע. סאטורן כמו מכריח את האדם לקחת את עצמו ברצינות, וזה מכביד. וסאטורן שם גם כמו מסתיר את האדם מהסביבה, יוצר סוג של חציצה. 

בהיבט חיובי זה מאפשר לאדם לפרוח לו ככה בשקט מתחת להגנה הסאטורנית הכבדה, ובסופו של דבר לצאת מנצח. מנצח מבחינת נאמנות לעצמו, ובניית מרכז פנימי משלו שאינו מושפע ואינו נסחף אחרי אחרים. והרבה פעמים מופיע אצל שחקנים. 

אם תרצו אספר לכם על סרט שראיתי שזה קלאסי לסאטורן על האופק (ממה שכתבו זה דוקו, כלומר סיפור מהמציאות).  

הכל התחיל בהחלטה של בוגרי קולג' מסויים בארה"ב להיפגש שוב אחרי חמש עשרה שנה לפגישת מחזור. המארגנים שכרו וילה מבודדת עם בריכה וגן, ושני אגפים לשינה, אחד לגברים אחד לנשים.  

כל אלה שהגיעו זיהו בקלות אחד את השני, והיו מתפארים או מתביישים בהישגים שלהם. החתיך של הכיתה הפך שמן ובעל עיניים מטומטמות, סתם איזה רזה אחד הצליח יופי, מלכת הכיתה התחתנה ככה וככה... צפוי. הקאטצ' של הסיפור היתה איזו יפהפייה אחת שחורת שיער וארוכת רגליים, עיניים מהממות, מאופרת בעדינות, אף אחד לא ידע מי היא ומאיפה הופיעה. (נדמה לי שכבר סיפרתי פעם את הסיפור הזה. לא משנה, בשביל מי שלא שמע). בקיצור, כל הגברים שם מריירים סביבה ואף אחד לא מבין מאיפה צצה ביניהם ואיך זה שהיא מכירה את כולם.
כשכל אחד בתורו סיפר מה הוא עושה היום, היא סיפרה שהיא רוקדת על עמוד במועדון לילה יוקרתי, ומרוויחה מלא כסף, ואפילו מתפשטת לה ככה באלגנטיות, מה שבכלל הלהיב את בני המין הזכרי שם ועיצבן את המין הנשי. ונתנה את שמה המקצועי ולא את האמיתי. והוסיפה וסיפרה שיש איתה סרטים שבהם היא רוקדת, וכמו איזה מלכה לא מוכתרת בחרה את מי להזמין ואת מי לא מהחבר'ה שם לבוא ולראות אותה רוקדת על העמוד שלה.  ואז, בתום הסרט היפה, שלפה והראתה להם גם וידאו שלה מגיל 14 ו-15...

ומה? מסתבר שבתקופה שהבחורה הזו היתה בקולג' - חמש שנים תמימות - היא היתה בלונדינית רזה עם משקפיים מכוערות ועם בעיה ברגליים שאילצה אותה ללבוש את הברזלים האלה וללכת עם מקל תומך. בגלל הבעיה הזו היא גם החסירה הרבה לימודים, והיתה בחורה אחת שהמורה מינתה אותה להביא לה שיעורים הביתה כשהיתה חולה. הבחורה הזו היא שהזמינה אותה. חמש שנים הבלונדינית הנכה הזו היתה שקופה, וחוץ מאותה חצי-חברה אף אחד לא פנה אליה, אף אחד לא היה מוכן ללמוד איתה, היא לא הוזמנה לשום מקום, ממש רהיט. דמיינו לכם להיות ככה בגיל הנעורים, שחֶברה זה הדבר הכי חשוב בגיל הזה. איזה כאב לב.

כשישבה עם אותם נבחרים ונבחרות שכן הסכימה שיבואו לראות את הסרט שלה, סיפרה להם למה בחרה באלה ולא באלה. משום שהיא זכרה אחד לאחד איך שהתנהגו איתה, כל מילה שאמרו ולא אמרו לה, כל מבט מזלזל או מרחם ששמעה מבחור או בחורה, כל פרט היה חרוט בה. וזכרה איך מישהי שם פעם הגנה עליה כשמישהי אחרת צחקה עליה שהיא נראית כמו ברווז מגעגע, ועוד כאלה. הכי כאב לי כשסיפרה איך מישהו מהספורטאים החתיכים שם רץ פעם במסדרון, והיא עמדה לה שם עם הברזלים והמקל שלה, וההוא טס לו ככה מתלהב והפיל אותה לרצפה. הסתובב וראה שזו היא, ביטל בתנועת יד והמשיך לרוץ... והבחור שכן הוזמן ראה שהיא מנסה לקום ולא מצליחה אז בא ותמך ועזר לה, והחבר שלו שעמד לידו, שאמנם לא היה מוכן לגעת בה אבל בכל זאת היה אנושי, שאל אם היא מרגישה בסדר. הפעם היחידה שאיזשהו נער פנה אליה בכלל... 

סאטורן על האופק. קלאסי (גם השקיפות, גם הבעייה בעצמות ובברכיים, גם נראתה גדי). וככה, חבויה מאחורי החומה השבתאית בנתה לעצמה את האופי שלה לבד ובסתר, בלי טובות וחנפנויות והשפעות זרות ובלי רחמים עצמיים. וברגע שבו שוחררה מהברזלים עבדה על עצמה ללמוד לרקוד, 8 שעות כל יום, בנחישות מוכוונת מטרה, והמשקפיים המכוערות התחלפו בעדשות מגע שגילו את העיניים היפות שלה, והלכה ועשתה ניתוח פלסטי בציצים הקטנים שלה, והאריכה שיער וצבעה אותו בשחור, והבחורה הדחויה והבלתי נראית הפכה למושא ליבם הנחשק של גברים שלא מורידים ממנה את העיניים במשך ערב שלם. ניצחון שבתאי מושלם.
בשבילי - אני מוצאת שזו בחורה ראויה להערצה שידעה לקחת את הסבל והדחייה וכאב הלב בחייה ככוח מניע, ובנתה לעצמה מרכז פנימי איתן שלא יעזוב אותה כל ימיה.  

שבתאי הוא הכוח המגן החשוב ביותר בחיינו. כשאנחנו עובדים איתו נכון הוא מסדר לנו את כל החיים, לא רק את הבית שהוא נמצא בו או את הכוכב שהוא נוגע בו. את הכל. אצלה הוא סידר את החזות לעולם, מהיותו על האופק, אבל למעשה בנה גם את אופייה ואת כל שאר חייה.