אופק וירח. כל אחד אחרת

מרטי (בן או בת?)

נקודת האופק היא סך כל השמשות העתיקות. הירח - כל מה שהוטבע בנו עם חלב אם, עם רמז לגלגול האחרון. 

דמיין/דמייני עולה חדש מרוסיה. מגיע לארץ, ביד אחת מזוודה ביד שנייה כינור, ואיתו ובתוכו כל מה שלמד שם. ברגע שהמטוס נוחת ורגליו נוגעות בארץ הקודש, באותו רגע דרמטי הוא חווה את השמיים הכחולים, את הקולות המדברים עברית, את העצים והנוף, את האנרגיה המסויימת של הארץ החמה שעומדת להיות ביתו החדש. כל אלה מתחברים בשנייה אל מי שהגיע. זה האופק. נקודת האופק מכילה את כל מי שהיינו עד כה, המתחבר למכלול הקונסטלציה האנרגטית המסויימת שהיתה בעולם ברגע הלידה.  

תוך כדי שהותו בארץ הוא לומד באולפן, מגלה את הפלאפל, מתמודד עם עבודות כאלה ואחרות, מתווכח על דעות פוליטיות, מגדל ילדים, מצטרף לתזמורת, או לא. כל הרשמים שהוא חווה מרגע נחיתתו בלוד ועד לרגע זה ממש שאנחנו מדברים - מוטמעים ונרשמים בו, והישראליות החדשה הולכת ומתפתחת בו, נמהלת בתוך הרוסיות הישנה. זה הירח. מהשנייה בה נולדנו, ואפילו מעט קודם לכן - כל הרשמים, הלימודים, המראות, הצער, הכאב, השמחה, ההבנות, הניסיונות - כל מה שחווינו מרגע הולדתנו ועד לרגע זה ממש - מעובד בתוכנו באמצעות הירח, באמצעות הרגש, והופך להיות חלק מהמערכת, חלק ממי שאנו. הירח נמצא בתהליך מתמיד של יצירת הזהות. 

תוצאת העבודה האינסופית הזו עוברת אל השמש ומהווה את האישיות שלנו, ההולכת ומתפתחת ומתייצבת במהלך הגלגול הנוכחי. השמש היא האישיות ההולכת ומתגבשת בהתמדה במהלך הגלגול הנוכחי. בדיוק כמו עוגה. אנחנו לשים ומוסיפים וגורעים ומוסיפים, מכניסים לאפייה בחום החיים, והעוגה היציבה, המסויימת, שיוצאת ממנו, זאת השמש. כל מה שאנו חווים, חוויה זעירה או חוויה עצומה ומזעזעת, מעובד באמצעות הירח, ומה שהפקנו מזה תורם לבניית השמש. 

תמצית השמש הנוכחית תתחבר אל תמצית השמשות הקודמות, היא האופק, ותהפוך להיות חלק מהאופק הבא. 

הכנר הרוסי, לעולם יהיה בו משהו מרוסיה, אבל אחרי עשרים שנה בארץ, הרבה ישראליות כבר השתלבה והתמהלה ברוסיות שלו. ואם אחרי עשרים השנים הללו תם זמנו בארץ והמקום הבא אליו יהיה עליו להגיע הוא פורטוגל - הוא יביא לשם שילוב מסויים של המנגינות אותן למד בכל הארצות בהן שהה לפני רוסיה, ואת רוסיה עצמה, ואת המוסיקה שספג בישראל. הסך הכל הזה יתחיל את התהליך מחדש - בפורטוגל.