סיפור מהחיים.
 
כרגע ממש הייתי בסופר ובחרתי לי מעדני סויה, ולידי ממש שיחק לו פעוט שמנמן בשם שָׁלֵוו. ואיך אני יודעת שזה שמו? משום שאיפה שלא היית בסופר, 

שמעת את הצריחות של אימו הג'ינג'ית, הרזה כמקל: "שלוו, איפה אתה? שלוו, אל תיגע! שללללללוו!" אי אפשר להאמין איזה ווליום יצא 

מהאישה הדקה הזאת. ואף שהיה שם די דליל (ראשון בערב אין הרבה קונים), היה מאד לא נוח לאלה שכן היו.

 
מזוית העין התבוננתי לי בקטנצ'יק, איך הוא מעמיס בתשומת לב קופסת גבינה על קופסת גבינה ועושה מהן מגדל גבוה ונאה, ותוך שאני 

מתפעלת לי מהבעת הריכוז שעל הפנים החמודים שלו, נשמעה פתאום עוד צריחת "שלללוו" אחת. בלי להתבלבל הבחור הקטן נתן מכה בכל הכוח 

והעיף את כל הגבינות אל תוככי המקרר ונהיה שם בלגן נוראי. 

 
האח הגדול יותר (כן, היה שם גם עוד איזה פספוס כבן שש שבקושי נשם - מן הסתם כבר למד את הלקח שלו) - אז האח הודיע לאמא שלו מאד בזהירות 

ש"הוא הגיע אל הגבינות ופיזר הכל". 

 
הסתקרנתי לראות מה תעשה עכשיו הג'ינג'ית, אז התעכבתי שם עוד קצת. 

 
מה אתם חושבים שהיא עשתה? ניגשה וסידרה את הגבינות? חס וחלילה. כעסה עליו שלא נוגעים בדברים בסופר? מה פתאום. 

היא צחקה מן חצי צחוק ואמרה בקול די רך יחסית לעצמה "מה עשית, שלוו?" חשבה רגע, ואז "טוב נו, בואו נברח". ככה במילים האלה. 

אספה את שניהם ושלושתם נעלמו לי מאזור המקרר, כשאני נשארת לעמוד שם עם הלסת שלי ברצפה והגבות בתקרה, יענו 'פעורת פה'. 

חצי שעה אחרי זה עוד שמעתי מכל פינה שרק הייתי בה בסופר את הקריאות הבלתי פוסקות '"שלוו! הולכים הביתה" "שלוו! איפה אתה?? שללללוו!!" 

 
אז מה, כשבעוד כמה שנים יזמינו אותה מבית הספר לשיחה ויגידו לה ששלוו שלה בכלל לא שלוו והוא מציק ושובר וצורח ולא איכפת לו מכלום, 

אני מניחה שהיא תשאל "איך הוא נהיה כזה? אני אף פעם לא הרשיתי לו לעשות כאלה דברים". 

ואת מגדל הגבינות ביחד עם ה"בואו נברח" שלה אני בטוחה שהיא לא תזכור לעולם.