רציתי להוסיף גם שהיו לי הרבה תקופות של פרישה בחיים מהחיים הנורמטיבים ומעשייה ועם כל הקושי אלה היו תקופות שהיו לי חשובות מאד להתפתחות ולהבנה של מי אני ומה אני רוצה לעשות מתוך עצמי (כשאני מבודדת את הקולות וההשפעות מבחוץ). עם ההתבגרות אני מרגישה פחות צורך בתקופות ארוכות כאלה ואני מצליחה יותר להקשיב לעצמי תוך כדי תנועה בחיים. דבר נוסף שרציתי להוסיף הוא שככל שהסביבה היתה פחות מבינה ומקבלת את ההתבודדות והפרישה שלי והרגישה פחות נוח עם השקט הקודר שלי והעצבות וציפתה ממני לחייך ולדבר ולהיות כמו כולם ו"בסדר", כך יותר התרחקתי והסתגרתי בעצמי מתוך הגנה מהעולם שרוצה שאהיה מי שאני לא כרגע ואספק "סחורה" אחרת. לכן, העצה שלי היא לקבל באהבה את המקום העקרבי האפל והמסתגר עד שירגיש נוח להפתח (זה יפה שראש הדרקון בעקרב בבית 12), כשהוא ירגיש בנוח עם הזהות שלו ועם השוני שלו מהשאר ויראה את השוני הזה כייחודיות ומתנה שהוא יכול לשתף בה אחרים. בשביל זה הוא צריך זמן להכיר את עצמו קודם ולגבש זהות וביטחון פנימי ולהרגיש שמקבלים אותו בחוץ כמו שהוא ואוהבים אותו ללא תנאי (לעקרבים חשוב העניין של האמון- שסומכים עליהם ושהם יכולים לסמוך על האהבה של הקרובים אליהם). אני ממש מסכימה עם מגי כאן. אגב, כדי להתמודד עם רגשות חזקים כמו שיש לירח בעקרב קרוב לאופק, יש מנגנון טבעי שמגן מחשיפת יתר ופגיעות בעיקר בגיל צעיר כשהאדם עוד לא יציב ומגובש ומכיר את הקצוות שלו. יהיה ממש מעניין לעקוב אחרי ההתפתחות וההתבגרות שלו.

עוד משהו, לדעתי המפתח של הילד הזה בכללי היא תקשורת (מרקורי במזל מילולי ביותר בשפיץ של יוד). יום אחד הוא יגיע לזה, אבל זה לא משהו שההורים שלו יכולים להכריח.

העצה שלי בשבילם כרגע - כמה שיותר תקשורת לא מילולית. מגע, אוכל טעים וכו'. אולי לסמס לו מדי פעם 'מה נשמע? נשיקות'. אכפתיות שלא מתבטאת יותר מדי במילים. בטח לא לחפור לו. אם הילד הזה היה מסכים הייתי שולחת אותו למטפלת שתדבר איתו פשוט. לא מישהי פלצנית. מישהי שהוא יכול לסמוך עליה.

היה לי פעם מטופל כזה, ילד בן 17 סגור ופגיע. הוא היה מגיע פעם בחודש ובקושי מדבר, אבל לאט לאט זה קרה. כיום הוא סיפור אחר לגמרי.