כל שנה, מאז גיל 14 בכתה ח', האוויר של האביב הופך לי את הבטן והנפש.

קודם כל, אני מאוד אוהבת את האביב. ותמיד הריח הזה שלו עשה לי משהו, גם לפני כתה ח'.

זה פתח בי משהו, הכניס לתוכי אושר לא מוסבר.

השנה של כתה ח', הייתה שנה כזו , כמו שידיד שלי פעם אמר לי, שהחיים שלי התחלקו, ל לפניה, ואחריה".

לא יודעת לשים את האצבע על מה בדיוק היה בשנה הזו, אבל מניחה שזה שילוב של המון גורמים,

שתי האהבות הראשונות שלי- (שבאו ביחד), הצלחה ומימוש בתחום שבזמנו אהבתי יותר מהכל-

תאטרון, קבוצת חברים שבזמנו הייתה ממש מגובשת וחזקה (בלי ממש שטויות של אלכוהול וברים, אלא

פשוט להיות ביחד ולהנות מהחברה אחד של השני), וככה יצא שבמהלך חופשת הפסח,

בכל ערב, היינו נפגשים, בגן, עם האוויר של האביב, וצוחקים מלא, ונמצאים בתוך קבוצה שאכשהו

נוצרה, ופשוט, לא יודעת… חיים. בשנה הזו גם נחשפתי לראשונה לאסטרולוגיה. (עוד לא הגעתי לפורום עדיין).

זו הייתה שנה עם המון עוצמות. הרגש שלי היה ממש חשוף וראשוני ונטול בידי שגעונות מבחוץ, אבל לא יודעת

איך להסביר, הכל הרגיש ממש אמיתי.

עברו שנים מאז. באיזור כתה ט' וי', המון מהקבוצה הזו של החברים נהגו לכנות את התקופה הזו בכינוי, "הזמנים

הטובים". אבל אני מתארת לעצמי שאף אחד לא נשאר עם אותו געגוע צורב כמו שנוצר בתוכי, בכל

פעם שמגיע האביב. ומצד אחד, זו תחושה שאני מחכה לה כל השנה… אבל מצד שני, היא לא אמיתית,

היא כולה געגוע. היא אשליה. ואני יודעת, שכל החיים לפני, ואני חושבת, ששנה שעברה- לאיזה שבוע

או שבועיים- קצת אחרי פסח, היה לי כל כך טוב שחלפה בראשי מחשבה "הנה, כמו שאמרו לך,

עוד יגיעו תקופות כאלה, ואפילו יותר טובות… הנה, זה קורה עכשיו". אבל התקופה ההיא מהר

מאוד נהרסה. ושוב, תמיד, אני מתגעגעת לכתה ח'. וזה כאילו, אני לא שולטת על זה. לא מחפשת את זה,

זה תופס אותי, בגרון, כשאני נגיד, קמה מטושטשת מהשינה, ומרגישה את האוויר מהחלון וחושבת

"זהו.. הזמן לעולם לא יחזור. אני לא אהיה שם, בתקופה הזו, יותר אף פעם".

ופעם עוד הייתי חצי מתענגת על התחושות האלה. כותבת עליהן וכזה. אבל היום, אני באמת רוצה להשתחרר

משם. אני יודעת שיש לי שיעור במפה שקשור ללשחרר את העבר. וגם היו דברים שלמדתי לשחרר

גם אם ניראה שאני אשאר איתם תקועה לעד. אבל… את הגעגוע הזה, לשם…. זה פשוט לא נמחק.

ואני יודעת שעוד כל החיים לפני- אבל כחלק מהגעגוע הזה, יש בי איזו תחושה שאומרת- "לא משנה

מה יקרה לך הלאה, את בחיים לא תרגישי מדהים כמו שהרגשת אז". וזו תחושה נוראית. שאני ממש

רוצה להפטר ממנה.

למישהו כאן.. יש הצעות? יש תובנות? למה זה ככה ואיך נפתרים מזה?

ואולי באמת אני צודקת? אולי זו הייתה השנה של "גן עדן", ומאז .. זהו, גורשתי לארץ? ואף פעם שוב

לא יהיה לי כל כך טוב כמו אז?

איך מפסיקים להתגעגע??