בקיצור עידנצ'יק

לא קראתי את השרשורים רק קצת,

מה שברור זה שעברת את האודישן כאן

תראה כמה סחפת את כולנו,

יללה לבמה

מגי אדם אומר:

.

הכל עניין של השקפה, תנאים, רגע ומקום, יגאל.

יש מקומות שאכן צריך אומץ רב להודות ברגשות ולהרשות לעצמנו להיות פגיעים,

כמו למשל להודות שאוהבים גם כשלא אוהבים אותנו בחזרה,

להודות שטועים, להודות בחולשות, להודות בכאב או אכזבה…,

ויש מקומות שיהיה הרבה יותר נכון להתאפק מלהגיד לאחרים מה שחושבים עליהם,

או מה מרגישים באותו הרגע. 

 

זה כבר מזמן לא הענין של מה שעידן אמר ולא אמר כאן.

אני חושבת שהוא טעה ושהוא מסרב לרדת מהעץ שעלה עליו,

והוא חושב שהוא צודק ואני הייתי פה חסרת רגישות ולא מתחשבת. 

נשאיר את זה ככה, העניין הספציפי הזה כבר לא משנה.

הוא כן גילה אומץ, נאמנות ובגרות בכך שלא ברח – האופציה הכי זמינה ביחסי קירבה מוזרים אלה

של אינטרנט – חטף ממני ועמד בזה יפה, ועל זה אני אוהבת אותו, והוא יודע את זה היטב.

אני לא מדברת עכשיו על מה שנאמר ולא נאמר במקרה הספציפי הזה

אלא אני רוצה לקחת את ההזדמנות הזו שעידן נתן לנו

על מנת לפתוח דיון מושכל בנושא הזה של חשיפת רגשות בפומבי.  

 

את דעתי אתם יודעים. אני חסידה של איפוק, ריסון

ולעשות משהו אם משהו מפריע לך במקום להתריע עליו

ומאד לא אוהבת השתפכויות רגשניות בציבור וחשיפת פרטים אישיים ואינטימיים. 

ואני גם חושבת שאמריקה אשמה בכל. 

אני חושבת שאמריקה הסרטנית, עם ההתבכיינות הפומבית שלה בטלויזיה ובכל מקום

וחשיפה ללא מעצורים בטוק שואס וכל מיני תוכניות על בגידות ופסיכולוגיה והתמסכנות פומבית

ו אני-צריך-וצריך-ואכלו -לי-שתו-לי

הרסה כל חלקה טובה בתרבות שלנו בכל הנוגע לאיפוק רגשי. 

 

עידן, יגאל וכולם  - מה באמת אתם חושבים על זה?

  

אני מסכים איתך ביותר, מגי. 

כמוני כמוך סולד מהתרבות האמריקאית השטחית עד כדי דביליות, שהפכה כל חלקת רגש לקלישאה טחונה עד דק ומתרכזת כל כך בצרכים האישיים ובאיך מרגיש לי, עד שצימחה דורות של אנשים מרוכזים בעצמים, ילדותיים, חסרי אחריות וחסרי כבוד עצמי. 

זה משהו יסודי בתרבות האמריקאית, וצריך לראות איך זה משתלב בפאזל של האבולוציה האנושית.

אפשר לומר שזהו השלב הסרטני שבחש בתת-המודע הקולקטיבי של האנושות והוביל אותה לשלב העקרבי שבו מתחילה להיווצר התמרה של ממש. אני חושב שאמריקה חווה את השלב הזה עכשיו, אחרי שכבר ברור לכולם ש"החלום האמריקאי" הסרטני על בית מושלם וכנסייה ביום א' התנפץ לרסיסים, ועכשיו אוספים את השברים. זה חלק מהמשבר שאמריקה עוברת והיא רק בתחילתו, ובכלל, כל העולם במשבר כזה או אחר. איראן על עקרביותה הגואה משחקת יפה את תפקיד נושאת הדגל. לא סתם נפט, כסף וכוח-גרעיני מונחים על סדר היום הבינלאומי. 

אני חושב שמידה של כבוד עצמי, בגרות ומוסר פנימי לא תזיק לחברה שלנו. וכן, איפוק הוא חלק מהעניין. אנחנו חיים בתרבות שכל כך מהללת את רוח הנעורים החצופה ששמה פס על כל המוסכמות, ורואים איך זה חוזר אלינו בבומרנג בדמות נוער לא ממושמע ואלים, ומבוגרים שמתנהגים כמו ילדים. 

אבל גם התרבות שהייתה לא מזמן, התרבות הגדאית-מאזנאימית-בתולית המחויטת והמאופקת - הייתה צריכה לעבור מן העולם, משום שלא היה לה מקום בדמותה הישנה בזמנים הדלאיים של היום. אני מניח שהאנרגיה הסרטנית הקרדינלית הייתה צריכה לבחוש בלבבות ההמונים כדי להביא לתדר תודעתי חדש, יותר מחובר אל הלב וקצת פחות אל הראש. אולי זו הייתה בעצם נדנדה על הציר גדי-סרטן, וכמו תמיד נסחפנו מקיצוניות אחת לשנייה. בכל אופן, כמו בכל תהליך, ישנם הרבדים העמוקים וישנו הקצף העכור שצף על פני המים. ברמה העמוקה, האנושות למדה בעשורים האחרונים להתחבר קצת יותר אל הלב ולכבד את הנשי, וזו בשורה משמחת, ומגמה שאני מאמין שתלך ותתפתח בהמשך. בשלבים הבאים, אחרי המשבר העקרבי, אינשאללה ונצליח לפתח מודעות דגית שרואה את המכלול אדם-טבע, ולא רק בסדנאות ניו-אייג' אלא כתפיסה מושרשת עמוק עמוק בתוך הפסיכה הקולקטיבית שלנו.

ובמילים אופטימיות אלו, לילה טוב חברים.