Log In
Register
Login with Google
Topic RSS
17:05
Moderators
10/10/10
Offline
משום מה כבר יומיים שאני חושבת על הסיפור הזה
אז הלכתי והבאתי אותו מהיידפארק:
אסיר ציון - רגע מעולם אחר
מצויות בידינו עדויות בנות-זמננו ובנות כל הזמנים לכך שאנשים אשר זכו לרגע של זיו מעולם אחר אל תוך הכרתם הקטעית, נעשו כל יסוריהם בעיניהם ללא-רלוונטיים. אביא רק קטע מעדותו של אסיר-ציון, שהיה נתון תחת נסיונות לשבירת רוחו בצינוק הקודר והמצחין של הק.ג.ב. הרוסי:
... הצינוק כמו נבקע: את ההוויה ואותי עצמי שטף זוהר של אושר עילאי. קבר היסורים רטט בכל נימיו באושר כה על-אנושי, שאני, מלא חדווה עד למעלה מגדותי, התנפלתי על הרצפה בתפילה חמה, מערבב לבלילה אחת מלים עבריות ורוסיות. ...מעולם בחיי לא ידעתי, וכפי הנראה לא אדע עוד, שום דבר שאפילו מתקרב לחווית האושר הטהורה, הקדושה, הבלתי-אפשרית הזאת. זה היה משב-רוח של הנצח, שבו נעלם ללא עקבות כל הרע... לא קור, לא כאב, לא רוע ולא מוות לא היו קיימים לגבי. לא זו בלבד שלא נזקקתי לשום דבר, אלא אדרבא, לא ידעתי למי ואיך להעניק מאושרי שמילא אותי כולי. רק לאחר ימים מספר, כאשר נותרה בי עוד שארית-מה מן החוויה הזאת, נזכרתי ברעב, וכמה טעימה היתה לי הבלילה הדלילה עם הגריסים הגסים!... עם ריצוי תקופת העונש בצינוק... הוליכוני לחדר החקירות... הם ציפו לראות אדם שבור וכנוע, טרף קל. במקום זאת ראו אסיר שמח... מצהיר בחפשיות שעכשיו אין לו על מה לדבר איתם.
אריה וודקה, זכרונה של ארץ חורגת, הוצאת סני סייל 1990, ע' 15. (מתוך מאמר של הרב ד"ר דניאל שליט)
17:19
17/10/10
Offline
סבא של אמא שלי היה אסיר ציון. זה היה בעירק...הם פגעו לו בעין שם ומאז הייתה לו עין מזכוכית. והשד יודע מה עוד עשו לו שם. אסרו אותו כי הוא שר איזה שיר הלל לישראל. מזעזע. רק הכותרת עשתה לי עצוב, אף פעם לא הכרתי אותו אבל אני דווקא מרגישה אותו קרוב.
אני באמת מאמינה שהדבר הכי נורא שיכול לקרות לבני האדם זה שהשלטון בכל צורה שהיא יגרום להם להתקיים באימה ויאיים על החירות שלהם... ויפגע בהם ויתעלל בהם, והאזרחים עומדים חסרי אונים מול זה.. זה ניראה לי כמו הסיוט הכי גדול בעולם לחיות תחת שלטון כזה..
הטקסט עצמו מאוד עקרב-דגים לדעתי, מדבר על כוחות הנפש וחיבור טוטאלי לגדול ממך ככה שאתה יכול לחוות את החושך בלי שמץ של פחד והמון עוצמה פנימית...
no one forgets the truth,they just get better at lying
20:35
מגי 
תודה על הסיפור
כמה ששיא הסבל קרוב לשיא האהבה
גם בספר של ויקטור פראנקל - "האדם מחפש משמעות" על חיים במחנה ריכוז יש תאורים על חוויות של אהבה ללא תנאי
אני מעתיקה
" פעם אחרת היינו עושים במלאכה בתוך תעלה. השחר סביבנו היה אפור, השמיים ממעל היו אפורים, אפור היה השלג באורו החיוריין של השחר, אפורים היו הסמרטוטים שלבשו חברי האסירים, ואפורים פניהם. שוב הייתי מספר בלי אומר עם אשתי, ואולי ביקשתי למצא את הסיבה לסבלי ,לגסיסתי האיטית. בהתקוממות נמרצת אחרונה נגד חדלון-התקווה של המוות הממשמש ובא, חשתי כי רוחי מבקיעה פתאום את חומת הקדרות האופפת אותי. חשתי כי רוחי יוצאת מגבולותיו של אותו עולם חדל - תקווה, חדל-משמעות ואי מזה שמעתי קול מרים תרועת נצחון "הן!" ,בתשובה על שאלתי אם יש איזו תכלית אחרונה. אותה שעה נדלק אור בבית איכרים רחוק שעמד בקו האופק כאילו ציירוהו שם, בעיצומה של האפרורית המשמימה של שחר עולה בבאוואריה.
והאור האיר בחושך.
שעות על שעות חצבתי במעדרי באדמה קפואה, הזקיף עבר והטיח בי דברי עלבון. ושוב התייחדתי עם אהובתי. חשתי יותר ויותר כי היא נוכחת, כי היא עומדת במחיצתי, היתה בי הרגשה כי אני יכול לנגוע בה, להושיט אליה את ידי ולאחוז בידה. הרגשה זו היתה חזקה מאוד. היא היתה שם.
ואז באותו רגע ממש, ירדה בלאט ציפור וישבה לפני, על אותה תלולית של עפר שהעליתי מן המחפורת והשהתה עלי מבטה".
ואם כבר אני חייבת להעלות את הסרטון הזה , הוא ממש לא קל לצפייה אבל מלמד את כוחה של סליחה
1:54
18/10/10
Offline
רגעים יפים של חסד...
מעניין אם אפשר להגיע לכאלה חוויות ללא תרגול של דרך רוחנית, ז׳תומרת, מדיטציה, צום ודברים כאלה.
מצד אחד התשובה היא בטח כן, כי כולנו נמצאים בהאזנה לאמת - חלק עם יותר תשומת לב וחלק פחות, ויכול להתרחש רגע של התמוססות המחסומים.
ומצד שני, כנראה שתנאים קיצוניים (כמו נגיד הבידוד של אסיר ציון) הם הכרחיים על מנת להביא בנאדם למצב של התבוננות ושקט פנימי כזה.
14:52
מגי תודה שהבאת, זה ממש יפה 
דום- לדעתי (או לאמונתי) זה יכול לקרות רק אם לאדם יש קארמה מסוימת (spiritual merits) שמאפשרים את זה. יש הרבה מורים רוחניים ש"התעוררו" לאמת מתוך חוויה קיצונית של קושי, מצד שני יש גם הרבה אנשים שחוו קושי קיצוני ולא יכלו להבין שזו הזדמנות גדולה להתעוררות...
15:36
Moderators
10/10/10
Offline
.
אהבתי את הקטע של פרנקל. קראתי את זה מזמן, לפני שנים ואני זוכרת שהוא מאד השפיע עלי.
הייתי אז בתקופה מאד שפופה בחיי, והספר הזה ממש הרים אותי.
0:04
18/10/10
Offline
מדהים מה שספרים יכולים לעשות... לפעמים אחרי יום אפור אני אוהב לקרוא ספר שנותן השראה (בדר״כ בודהיזם או שאמאניזם) והוא יכול ממש לכשף את היום. ואחרי יום כיפי ופרודוקטיבי אפשר תמיד לקרוא סופר רוסי או איזה גרוסמן שיתנו איזה שתי מצלצלות 
קינמונית - אז כנראה שחייב להיות הקושי וההארה כזו לא באה סתם ביום בהיר... בטח אם בודהה היה קורא אותנו הוא היה צוחק כי לדבר על הארה בכלים שכליים זה די... לא הארתי.
1 Guest(s)
