מי הוא זה שידע את מסתרי הגורל? מי הוא זה שיבין את מרכיבי הטווייה העדינה? מי הוא זה שידע את העתיד? או את הסיבה לכך שחוט אחד נקשר לאחר? מה בא קודם? איך נוצר הכור המורכב והיפה והעדין הזה?

אשתו של הנוסע הזמן כבולה אל מסתרי הגורל. שבויה בתוך הכורים. והם אוהבים. אוהבים כל כך, אוהבים עד שחייהם אחד בשני עטופים. נרקמים. הוא קורבן של נשמתו הבורחת, והיא קורבן של החיבור בין נשמתה לנשמתו.אך הם, כשניים יחד, לא קורבנות של הזמן. לא קורבנות של המוות או החיים. ביחד, ביחד הם תמיד מנצחים, תמיד מחדש נפגשים, תמיד נמצאים.אין מוות. יש חזרות ומעגלים אינסופיים.

האם עדיפה אהבה בת אלמוות על אהבה קצובה וממוסגרת על פני האדמה?ולמה שם הסיפור הוא על אשתו של הנוסע? מדוע היא הנושא? האם לא הוא שהופך את חייהם לחיי הגעגוע אותם הם חיים לעד?

היא תמיד כל כך יפה. האהבה עושה אותה יפה. והעיניים שלה נוצצות, והיא מלאך בחיים שלו והוא מלאך בחיים שלה. אבל תמיד היא חסרה.חסרה ממשהו.עצב משתקף באותן עיניים, ועושה אותן לנוצצות. והוא אמר לה שהוא לא רוצה שתבזבז את חייה כשהיא מחכה. אבל היא ממילא, תמיד, תמיד, מחכה.

וכשהיה כעס, היא טענה, שמעולם לא, מעולם לא הייתה לה הבחירה. היא נולדה להיות אישתו.וכבר היה בנישמתה.והוא נולד לנסוע במסעות זמן...אליה, תמיד, לחזור בחזרה.

אבל הם חוו רגעים מלאים, רגעי אינסוף. אושר צרוף. נקי ומזוקק. בטעם של שמיים, בטעם של עדן. בטעם עננים ותמימות ופתיתי שלג ודם ועיניים מורעבות ודומעות. 

ואשתו של הנוסע בזמן היא אשתו של הנוסע בזמן, ולא אחת כשלעצמה. כי זו מי שהיא, זו זהותה. לא כי היא חלשה, או קטנה, או מודחקת, להפך, היא החזקה. אבל, העניין הוא, שאהבה היא מהותה, זו היא כל מהותה. 

והם לא מושלמים, גם הם רבים, גם הם לא מסכימים. אבל תמיד, תמיד הם אחד של השני, הם נשארים. הוא זו היא והיא זה הוא. כי זה גורלם,אלה הם כורי גורלם, בו הם נטווים.

האמנם?

מי הוא זה שידע את מסתרי הגורל? את החובה שלהם לאהבה?מה הוא הכח שממגנט אותו אליה? שמשבש את סדרי הזמן? שמפסיק ומתניע חיים? בילדות, בבגרות, בזיקנה...האהבה הזאת לא יודעת צורות, ושום מגבלה. כשהיא ילדה היא אוהבת אותו כמו המלאך השומר שלה. והוא קצת אבא, הוא נמצא שם בשבילה. וכשהיא מתחילה ללמוד להיות אישה, היא פוגשת נער אבוד, מבולבל, ונותנת לו מרחב שהופך אותו לגבר, גבר ישר ומסור, שיחזור שוב אליה בתור ילדה שזקוקה לו בתחילה, ויברח לאישה בשמלה הלבנה.אך יחליף את מקומו הוא הבוגר יותר, במעט שיער אפור, של שיבה חכמה. וכשימות, זה כי נסע לבקר אותה הילדה. ומת לאישה שאיתו.

 כי כששניהם כבר על אותו ציר זמן, כשהוא גבר, והיא אישה, הם סוף סוף מתחילים להשיק, כמעט לחיות חיים כמו של האנשים הרגילים. אבל תמיד זה כמעט. והזמן הקצוב, והוא חייב ללכת...פשוט חייב.

והיא שלו, והוא שלה,

הם כביכול תמיד נשארים ביחד, אבל לבד לעד.

 

והוא חוזר אליה, והיא תמיד מחכה.