הבוסית בעבודה מטילה עליי לחתוך בטטה ושאר הירקות למרק. אני גומעת את העברית החייתית והרעבה שלה, מילותיה נופלות בפלחים עסיסיים לתוך שקשוקה, חולפות מעל פלחי מחשופה ובוראות מרק רותח, עיגול מבעבע באוויר. "אני רואה את הבטטה הזאת אני מתעלפת" היא אומרת לעובד אחר, ישר שמו (במלעיל), שנשלח לשוק להביא ירקות וחזר עם בטטה אחת ענקית, מפלצתית במימדיה. ישר מזכיר לי בובה קטנה וחמודה של גבר קאווקאזי שפוצה את פיו לעיתים רחוקות ורק כדי לומר - "באדאנג'ו" ("חצילים" בקאווקאזית). לעובדת אחרת, יסמין, יש אוצר מילים גדול יותר, בעברית וברוסית, אבל במחסן הנימות שרויה נימה אחת בלבד - נימת הנזיפה. היא נוזפת בכולנו על חוסר אחראיות, היא נוזפת בכריכים על הקושי להכינם, היא נוזפת בבוסית על זה שאין מספיק זמן לנוח. ודווקא יש. לפעמים אפילו נדמה לי שהבוסית ממציאה לנו מטלות רבות רק כדי שלא נשב ונעשן כל המשמרת. יש לנו מעט לקוחות, אבל זכינו לפחות לאחד קבוע. שמו מנחם, גבר מבוגר לבן-שיער ששותה אספרסו קצר כל יום באותה שעה. אני חושבת שהוא די בודד ורווה נחת מכך שאנחנו יושבים, עומדים, מתרוצצים סביבו. הוא שותה לאט ונושם אותנו, מפנים אותנו, כאילו היינו אמת מתרוצצת בעולם שאיש מלבדו לא גילה.

(מחווה ליוסל בירשטיין).