זוית של 150, קווינקנקס (או אינקונז'נקט) היא זוית של חשבון נפש. דרישה עצמית. ביקורת עצמית. חיפוש שלימות ושליטה, ריפוי וזיכוך. עבודה רוחנית. 

בניגוד לסקוויר, שהיא זוית שופטת ומעוררת לפעולה, ב-150 אין יוזמה ואין שפיטה, אלא התבוננות. סקוויר מחפשת תשובות ופתרונות לבעיות – קווינקנקס מציעה לשאול שאלות, לא לרוץ לתשובות. להישאר בשאלה, לא לחפש פתרון. לאַפשר לפתרון להציע את עצמו, להגיע מאליו בזמן הנכון. אין היא מעוררת תהליכים, כמו סקוויר או מולות, אלא הצטברות איטית, משהו ההולך ומעמיק ומתפתח בחובו של אדם הרבה בטרם יהיה לזה איזשהו ביטוי חיצוני.

מעניין היחס בין ה-150 הדיסהרמונית לבין בת-זוגתה ההרמונית, ה-30 (סמי-סקסטייל). ב-30 יש התכנסות למען ביטוי הכשרון. אדם נסגר בתוך האטליה או הסדנה שלו ויוצר שם על פי דרכו, ההשראה שלו, איך שמתאים לו. בסבלנות ואמון הוא מבטא עצמו במוסיקה, ציור, פיסול, כל דרך. לעומת זאת ה-150, שגם היא זוית מכונסת, אין בה את השלווה של ה-30, את שביעות הרצון וההשראה. ה-150 חופרת, מבקרת, מתעמקת. מתבוננת ומזהה כל מה שלא בסדר בנושאים הקשורים בשני הכוכבים ביניהם היא מחברת. לעולם אין בה נחת. לעולם אין  בה הישגיות או תחושה שהגעתי למשהו כמו עם סקוויר, או התלהבות, התעמתות וחידוש כמו עם המולות. וגם לא הסכמה וקבלה שיש ב-30. עם ה-150 זה תמיד לא מספיק, יכול להיות יותר מדוייק, יותר מכוונן. עדיין לא מושלם. 

הטוב שבה מתבטא בעובדה שהיא מעוררת לעבודה רוחנית והתעמקות. ואילו הלא טוב שבה נובע מכך שהיא מעוררת תיסכולים מתמשכים, רגישויות ובעיות בריאותיות ופסיכוסומטיות המתפתחות בכל פעם שהאדם אינו משתמש בה לעבודה על עצמו. בכל פעם שאדם רואה את העניין הזה של ביני לבין אלוהי כמשהו של שפיטה (90) או ריצוי (180), או להיפך - ברור שעליו לקבל אותי כמו שאני (30). בכל פעם שאדם מאפשר לה להיות רדומה בחייו. אינו עוצר להתבונן בה ולהשתמש בה על מנת לעדן ולטהר את עצמו או את מה שהביא. 

זוית לא פשוטה, והופכת עוד יותר חשובה ומשנה את כל המפה כשהיא מוכפלת ושתיהן מתחברות בסקסטייל. כלומר, כשנוצר מבנה יוד.