גבורה, אומץ, עוז - מילים נרדפות, כן. 
אבל אם יש כמה מילים לאותו נושא - סימן שצריך כל אחת מהן.

רק מתחילים לדבר בנושא הזה עולה לנו בראש מרס. אלא שמרס הצעיר והמחפש לא קשור,
לא בגבורה ולא באומץ. ממש לא. מרס קשור בהעזה. עוז רוח. לקפוץ בלי לבדוק אם יש מים
בבריכה. ההעזה המרסיאלית מעוררת התפעלות ותמיהה, חשק לשלוף את המצלמה
ולתפוס את הבחור באותו רגע.
מרס נותן לנו דחף להעיז מתוך אמון בעצמי, באינסטינקטים שלי. מתוך אמון בחיים. 
מתוך חיוניות. יצר תחרות. להט. נכונות לקחת סיכון, הרבה פעמים בלי באמת להבין את הסיכון.  
זה תפקידו של מרס וזה נהדר.   

אבל גבורה זה כבר משהו אחר. היא לא דורשת נעורים ואמון -- היא דורשת בגרות. ידיעה. התגברות.
קשורה בשני מורים קשוחים, כירון וסאטורן.
הגבורה של סאטורן כרוכה במנהיגות, התגברות על פחד. להבין את הסיכונים - לדעת בדיוק מה קורה
- ובכל זאת להמשיך. לקחת את המושכות ברגע של לחץ.
סאטורן הוא זה שנותן לחייל הפשוט את הכוח לקחת פיקוד ברגע הנורא ההוא שהקצין נהרג ואף אחד
לא יודע מה לעשות. ברגע ההוא של אין ברירה. 
הגבורה הסאטורנית זוכה בדרך כלל לכיבודים ועיטורים שאדם מקבל בזכות.
הוכיח את עצמו.  

לעומת אלה יש את הגבורה השקטה של כִירוֹן הנעשית בצנעה והקרבה, נעלמת מעין הסביבה.
לעיתים תתבטא לאורך זמן, לעיתים תתגלה ברגע יחיד החושֹף איזושהי איכות חבויה שבאדם.
אין בה עוז ולהט כמו במרס, ואין בה אחריות ומנהיגות כמו בסאטורן. 
היא לא מעוררת התפעלות כמו זו של מרס ולא מעוררת כבוד כמו זו של סאטורן.
זוהי גבורה המצטברת באדם מעט מעט, הופכת חלק ממנו מבלי שיידע עליה אפילו.
כשאנחנו שומעים על גיבור כירוני בדרך כלל אנחנו אומרים "מה, זה? הפשפש הזה? הפחדנית הזו?"
כן. הם. עקרת בית השומרת על שפיות ילדיה מול בעל אלים בלי לספר כלום לאימא החולה שלה, 
אחות חדר ניתוח שלא מאבדת את הריכוז גם אחרי לילה ללא שינה, חייל שמגיע חולה עם חום לעמדה,
רקדנית הממשיכה עד סוף ההצגה עם אצבע מדממת בנעל או עוזרים וסגנים שלא מוותרים
על נאמנות לעובדות מול בוסים יהירים וקצרי-רוח. 
הגבורה הכירונית דורשת ריכוז, או אפילו התעלות, בין אם בשגרת היומיום ובין אם ברגע יוצא דופן,
ונדיר שמישהו שם לב אליה.

ועכשיו אומץ. אומץ מגיע בסוף. אומץ קשור באוראנוס ומכיל את כל שלושת הקודמים.
אומץ זה משהו שדורש גיבוש האופי. שילוב בין בגרות, אחריות, העזה, מבט-על, אמון עצמי. לעשות
את מה שאני חושב שנכון ולא משנה המחיר. אומץ זה לא משהו טבעי ואינסטינקטיבי (כמו מרס)
או נובע מכורח התנאים (כמו סאטורן או כירון) אלא משהו שמוכיח על עבודה ארוכת זמן שאדם עשה עם עצמו.
ובכל זאת, באומץ יש גם מהסקרנות והאמון וההעזה המדליקה של מרס, גם בגרות וניסיון חיים וערכים ברורים
של סאטורן, גם כוח אבחנה ותבונה ואוסף של ניצחונות קטנים של כירון. להגיע לאומץ זה סיפור חיים.

ראיתי פעם סרט שדיבר על נשמות שמגיעות לשמיים, והגברים הנשים נמצאים שם באולם גדול, כל אחד עומד
מול טלוויזיה משלו המסריטה עבורו את סרט חייו, גם חייו האחרונים גם חלק מהקודמים להם -- ובעיקר את אותן
נקודות מפתח, קטנות או גדולות, ששינו את המשך חייו לכיוון ששינו, מבלי שאפילו יידע שהרגע המסויים ההוא
גרם לחייו להתפתח כמו שהתפתחו, לטוב ולרע. על הרגעים החשובים האלה דיברו שם,
ומדדו את הנשמות שעמדו שם, כל אחד ואחת מול הסרט שלו, לפי דבר אחד בלבד - אומץ.  

מעולם לא שכחתי את הסרט הזה.

מה אתם חושבים על כל זה?