בדיחה אקטואלית -   זבוב נכנס לקפה -

האנגלי לא נוגע בכוס, קם, מניח לידה שטר, ויוצא מבית הקפה.

הגרמני יוצא בלי להניח שטר.

האיטלקי מתעצבן, שופך את הכל על השולחן וצועק על המלצר. 

הרוסי שותה את הקפה ביחד עם הזבוב. יופי, יותר חלבון.

הצרפתי מוציא את הזבוב, שותה את הקפה. 

הסיני אוכל את הזבוב, שופך את הקפה. 

הישראלי מוכר את הזבוב שלו לסיני, את הקפה לצרפתי, בכסף קונה לעצמו קפה חדש
ותוך כדי שתייה חושב איך להמציא רשת כזו שלא תאפשר לזבובים להיכנס יותר לקפה.  

הפלשתיני רואה את הזבוב בקפה שלו ומיד מגיש תלונה לאו"ם על כך שהישראלי הכניס לו זבוב לקפה.

האו"ם נוזף בישראלי ואחר כך שולח לפלשתיני כמות כזו של כסף שתספיק לו לקנות קפה לכל ימי חייו. 

הפלשתיני לוקח את הכסף, קונה בזה פצצה, שם על המותניים ומתקרב בשקט לבית הקפה

לפוצץ אותו - מגיע להם.

ובבית הקפה יושבים בינתיים האנגלי, הגרמני, האיטלקי, הרוסי, הצרפתי והסיני ומסבירים לישראלי

שזה לא יפה והוא חייב - אבל ממש חייב - לתת לפלשתיני את הקפה שלו...

Alin אמר
וואו מגי חחחח הצלחת לתאר את זה במדויק

כמה שזה נכון ועצוב...האום כגוף לדעתי מיותר כבר...הוא נשען על דעות קדומות ולא מנסה להפעיל את הראש והעיניים כדי לחקור לעומק את המצב האמיתי  

נכון. צריך לעשות לו שינוי יסודי, לא סתם מתיחת פנים

agas אמר

 

אני מרשה לעצמי להגיב כאשה חרדית,

ולהסביר את העניין מנקודת המבט שלי.

 

זה שכולנו נמצאים כאן זמן קצוב, בפעם המי יודע כמה, 

כדי לתקן ולהביא לשלימות דברים שקיבלנו ייעוד לתקן הפעם,

זה כולם מסכימים, נכון?

 

מי שהיה, הווה ויהיה, ונמצא רצוף בכל הזמנים

זה רק בורא בעולם.

הוא היה בבריאת העולם. הוא נמצא עכשיו ויהיה לתמיד.

הוא ברא את העולם ומנהל אותו בכל רגע ובכל שנייה

עם השגחה פרטית על כל פרט ופרט. עד לרזולוציה הכי הכי קטנה.

בקיצור, הוא המנהל ואנחנו המנוהלים. הוא הבורא ואנחנו הנבראים.

בין אם נרצה ובין אם לא, הוא לא מבקש מאיתנו רשות.

אם כך,

רק הוא יודע ומבין למה דברים מתרחשים, ומה הסיבה האמיתית.

לפעמים סיבות מגלגולים קודמים שאין לנו יכולת לראות ולהבין,

עלינו רק להאמין שאם הבורא עושה את זה, זה הדבר הנכון והכי טוב

בשבילנו ובשביל כולם.

 

כדי שבכל זאת לא נלך לאיבוד, ונחיה בסדר האלוקי

הוא נתן לנו מערכת כללים.

כלל אחד לדוגמה:  ונשמרתם מאד לנפשותיכם.

שמירה על הכלל מזכה אותנו במצווה, כלומר בתגמול לעתיד לבוא,.

אבל זה לא מחייב שבגלל נשמרנו, זה אכן ישמור עלינו.

אנחנו מצווים לעשות השתדלות. להיזהר. לשמור על עצמנו.

ויש לנו מספיק אמון בבורא העולם שהוא ינהל אותנו וישמור עלינו.

ובכל מקרה התוצאה היא ממנו ואנחנו מסכימים לכל מה שקורה איתנו,

כי זה מאבא רחום וחנון שרוצה את טובתינו.

 

מאלף לשמוע את הסיפורים המדהימים של אנשים 

שקיבלו על עצמם בתוך התופת, שמירת שבת, או כל דבר אחר

וניצלו. 

המון סיפורים. יש בורא לעולם והוא שומר על כל אחד ברמה הכי מדויקת.

 

מה שקרה בשואה, זה המשך ישיר למה שקרה בחורבן הבית

ובגירוש ספרד, ובאינקוויזיציה, ובכל הצרות הנוראיות שעברו על העם היהודי מאז חורבן הבית.

 

היו נביאים בעם ישראל.

הם התנבאו ואמרו שזה מה שיקרה אם לא נשמור את מצוות ה’,

וחזרו והיתרו וביקשו לא לעבוד עבודה זרה. להיזהר משפיכות דמים. להיזהר מגילוי עריות.

והעם לא שמע.

וקרה בדיוק מה שאמרו שיקרה.

והכל הכל הכל נובע משם, ומכך שעדיין לא הצלחנו לתקן את מה שאז קילקלנו.

 

אבל, אותם נביאים קיבלו גם נבואות טובות ומשמחות

לאחרית הימים, שזה ממש ממש עכשיו.

עכשיו, ברמה של השנים האלה, אם לא השנה הזאת.

הולך להיות טוב.

כל אחד יתחזק במשהו אחד קטן.

יראה לבורא העולם שהוא רוצה להיות טוב. 

והנה הנה ונגאלנו גאולת עולמים.

’לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה’

’ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה’ אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה’. 

שיינדי  

אהבתי שיינדי. עושה היגיון, עושה תקווה. שם דברים בפרופורציה. מזכיר לנו למה אנחנו פה. 

תודה. 

agas אמר

 אני מרשה לעצמי להגיב כאשה חרדית, ולהסביר את העניין מנקודת המבט שלי.
 זה שכולנו נמצאים כאן זמן קצוב, בפעם המי יודע כמה, כדי לתקן ולהביא לשלימות
דברים שקיבלנו ייעוד לתקן הפעם, זה כולם מסכימים, נכון?

 מי שהיה, הווה ויהיה, ונמצא רצוף בכל הזמנים זה רק בורא בעולם.
הוא היה בבריאת העולם. הוא נמצא עכשיו ויהיה לתמיד.
הוא ברא את העולם ומנהל אותו בכל רגע ובכל שנייה
עם השגחה פרטית על כל פרט ופרט. עד לרזולוציה הכי הכי קטנה.

הוא המנהל ואנחנו המנוהלים. הוא הבורא ואנחנו הנבראים.
בין אם נרצה ובין אם לא, הוא לא מבקש מאיתנו רשות.
אם כך, רק הוא יודע ומבין למה דברים מתרחשים, ומה הסיבה האמיתית.
לפעמים סיבות מחיים אחרים שאין לנו יכולת לראות ולהבין,
עלינו רק להאמין שאם הבורא עושה את זה, זה הדבר הנכון והכי טוב
בשבילנו ובשביל כולם.

כדי שבכל זאת לא נלך לאיבוד, ונחיה בסדר האלוקי הוא נתן לנו מערכת כללים.
כלל אחד לדוגמה:  ונשמרתם מאד לנפשותיכם.
שמירה על הכלל מזכה אותנו במצווה, כלומר בתגמול לעתיד לבוא,.
אבל זה לא מחייב שבגלל נשמרנו, זה אכן ישמור עלינו.
אנחנו מצווים לעשות השתדלות. להיזהר. לשמור על עצמנו.
ויש לנו מספיק אמון בבורא העולם שהוא ינהל אותנו וישמור עלינו.

ובכל מקרה התוצאה היא ממנו ואנחנו מסכימים לכל מה שקורה איתנו,
כי זה מאבא רחום וחנון שרוצה את טובתינו.
 מאלף לשמוע את הסיפורים המדהימים של אנשים 
שקיבלו על עצמם בתוך התופת, שמירת שבת, או כל דבר אחר
וניצלו. המון סיפורים. יש בורא לעולם והוא שומר על כל אחד ברמה הכי מדויקת.

מה שקרה בשואה, זה המשך ישיר למה שקרה בחורבן הבית
ובגירוש ספרד, ובאינקוויזיציה, ובכל הצרות הנוראיות שעברו על העם היהודי מאז חורבן הבית.
היו נביאים בעם ישראל.
הם התנבאו ואמרו שזה מה שיקרה אם לא נשמור את מצוות ה’,
וחזרו והיתרו וביקשו לא לעבוד עבודה זרה. להיזהר משפיכות דמים.
להיזהר מגילוי עריות.
והעם לא שמע. וקרה בדיוק מה שאמרו שיקרה.

והכל הכל הכל נובע משם, ומכך שעדיין לא הצלחנו לתקן את מה שאז קילקלנו.
 אבל, אותם נביאים קיבלו גם נבואות טובות ומשמחות
לאחרית הימים, שזה ממש ממש עכשיו.
עכשיו, ברמה של השנים האלה, אם לא השנה הזאת.
הולך להיות טוב.
כל אחד יתחזק במשהו אחד קטן.
יראה לבורא העולם שהוא רוצה להיות טוב. 

והנה הנה ונגאלנו גאולת עולמים.
’לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה’
’ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה’ אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה’. 

שיינדי  

מילים מעוררות השראה, תודה שיינדי.

אני מוסיפה פה כמה משפטים מהרבנית ספיר נורמן אייל על התפילה.

וכך היא אומרת:

אין רע בא מלמעלה. אם אני במצוקה - משהו בגישה שלי לא נכון. 

אני חשה עצב. העצב משחרר משהו ומרגישים טוב. אבל זה משאיר אותי באותו מקום. 

ההצעה - לבקש לצאת מהבועה. להתפלל על זה.  

תפילה היא הכרה ביכולת שלנו להביא שינוי עמוק. 

תפילה משנה מציאות. יוצרת את רגע ההתמרה  

בוקעת את המיכל של הלחץ. מביאה תקווה. משנה את הלב.

שינוי הלב משנה את המציאות. 

התפילה, השוועה, היא הכרה בכך שאני לא בשליטה. שאני מבקשת עזרה. 

דמעה יש בה כוח. מטהרת. 

מה ששומר אותי ואיני מרפה ממנו - הוא שתוקע אותי במצב הנוכחי

אבל התפילה והתקווה יוצרות תנועה.

נכון להתפלל בקבוצה. יש בזה כוח. ולא להתפלל תפילה עצובה. להתפלל מתוך אמון בטוב. 

לחבר את עצמי לתקווה. 

למצוא בתוכי את הכוונה שתאפשר תפילה מהלב.