קטע שכתבתי מתוך עצמי, מקווה שיפתח בי משהו וישחרר אותי. תודה לכל הקוראים 

ועלתה בי מחשבה ואיתה הרגשה ואיתה דמעה- אני רוצה להיות חופשי, אמרתי. והחופש ששנים חשבתי שתלוי במציאות החיצונית ובאירועים המרכיבים את המציאות- הבנתי אחת ולתמיד שהחופש בא מתוכי. לעולם לא אהיה חופשי אם בתוכי ארגיש כלוא בתוך קוביה בעלת נפח שלא יכול להכיל חלקיק של חמצן, קובייה שמכילה רק חושך : אשמה, בושה, כעס, עצב, בלבול, חוסר אונים. ניצוץ הרשע אקרא לזה עם הידיעה שאין זה רשע כי אם אני אחראי לכך. האמונה החשוכה מכל האמונות שאי פעם התקיימו היא:"אני לא שווה מספיק. אני חסר ערך. אני צריך להתנצל על היותי בעולם הזה."- הבטן מתכווצת. איך אני מסוגל להאמין בכך? למה אני מאמין בכך?! אני כועס כל כך! אבל כואב יותר. מה עורר את המחשבה שאני חסר ערך וגרם לי להאמין בה עד שהיא משביתה את ההתפתחות שלי? היום אני עומד על כך שאני אגלה בכל מחיר, בכל מצב, בכל רגע- למה. כי כשאגלה למה, אבין את האיך, וכשאבין את האיך, אני אשרוף את האמונה הזו באש החיים. אני, עידן לוי, חי. אני, עידן לוי, ראוי לחיות ולהיות חופשי מהכלא שבניתי לעצמי. אני.