עמים כחיות:

הטבע רווי בחיות וכאשר משווים חיות אל מול עם, מדברים על דפוסי התנהגות של עם ביחס לחיה מסוימת.

אני מבקש להתמקד באותו נושא תנכי המדבר על נדידת עם ישראל במדבר, כאשר לעם זה יש רועה, רועה צאן, משה, למעשה הנדידה הזו מזכירה את נדידת העדרים הגדולים בסרנגטי באפריקה, אשר נודדים אל שטחי המראה והמים הגדולים, כך גם עם ישראל נודד אל ארץ המראה המובטחת שלו, ארץ שמשמשת בפריחתה לצוף עבור הדבורים המפיקות דבש, ועשביה משמשים כמזון לצאן ולבקר ואשר ממנו מפיקים בעלי חיים אלו חלב, בשל ריבוי הצומח בארץ זו היא מקבלת את הברכה של ארץ זבת חלב ודבש, כך עבור העדרים הגדולים בסרנגטי הם נודדים אל אותם חלקי ארץ פוריים באפריקה בחיפוש אחר מזון.

אך כמו בסרנגטי גם בסיפור התנכי יש חיות הניזונות מהעדרים הגדולים, חיות טרף, אותם חיות טרף יודעות לזהות את החלשים שבעדרים, את החולים והנכים שבהם, הזקנים שבבעלי החיים, אותם בעלי חיים חלשים מצויים מאחור בתוך קבוצות העדרים והטורפים מחכים להם מאחור, האריות והחתולים הגדולים האחרים, הצבועים והזאבים.

אבל כאשר מדובר בבני אדם המסגלים להם התנהגות של חיות טרף אין הם עושים זאת למתרה מזון כמו בעלי החיים הטורפים בטבע, אלה הם עושים זאת מתוך אינטרסים רגעים של התקופה בה הם חיים.

הזאב נקרה זאב על-שום שהוא מזנב בעדר הצאן מאחור בחלשים, אך הוא גם שמו זאב על שום שהוא זב דם כאשר הוא טורף, בטבע בעלי חיים דומה בשמו לזאב הוא הזבוב שאף הוא זב רוק  על המזון, ממיס אותו ושותה חזרה את החומר המומס, על-שום-כך הוא נקרא זבוב שהוא זב רוק.

בסיפור הנדידה בתנך מזנבים בני עמלק בעם ישראל מאחור, בחלשים, כמו הזאבים בטבע, כמו חיות הטרף, אלה שהם אינם זאבים ועם ישראל אינם צאן, אלה בני אדם, וכאן מתפתחת מלחמה בין ישראל לעמלק, מלחמה שעליה נאמר כי לישראל ועמלק מלחמה מדור לדור בשל אותה התנהגות בתקופת הנדידה במדבר.

באותו סיפור ההתנהגות של אותם שני עמים, ישראל ועמלק נוצר לקח היסטורי חשוב, בני-אדם צריכים לשמור על החלשים שבחברה, על הזקנים, על הנכים, על החולים ולא להפקיר אותם לאינטרסים של אנשים המחשיבים עצמם כחזקים מולם, מול החלשים, חברה בריאה צריכה להגן עליהם.

אותם אנשים המתנהגים כעמלק, עושים זאת מכל מיני סיבות, גזענות, ודעות קדומות [הנציזם] כלכלה וקנאה, אי היכול לראות שלאחר יש משהוא אפילו באם מדובר בקצת, אחד הסיפורים היפים בתנך על מקרה דומה הוא סיפור כבשת-הרש.

אך יש באותו סיפור תנכי של הנדידה גם מסר להנהגה, משה בשל אותו כשל של אי שמירה על החלשים בעם, והוא בן למעלה משמונים שנה נדרש להרים ידיו למעלה על מנת שישראל ינצחו במלחמה, ואם היה מתעייף היו מחזיקים ידיו למעלה שלא יפלו.

הנהגה שלא יודעת לשמור על החלשים שבה תצתרך להרים ידיים לפני עמים אחרים כנכנעים על מנת שיעזבו אותם במנוחה, עמים אחרים יצרו עבור אותה הנהגה מצבים שגם אם הם לא מוצדקים עבור ההנהגה, אותה הנהגה המפקירה את חלשים תרים ידיים בכניעה, לראות את מה שקרה במקרה המרמרה, של תורכיה וישראל ולהבין את אותם המצבים שנוצרו, השאלה האם הופקרו חלשים בעם בזמנים שקדמו? התשובה מתגלגלת ברחובות שאנשים מחפשים אוכל בזבל במדינה אשר גפניה נותנים פריים בשפע כסימבול לשפע המזון הקיים בארץ זו ולא רק שפע במזון.

על התקופה שבה אזרחים מחפשים מזון בזבל נאמר: "היוקר יעמיר", יש שפע ואין קונה.

חברה שמנהיגה לא דואגים לאותם חלשים ומפקירה אותם לגורלם כמו האסקימואים המשאירים את הזקנים בקרח אל מותם, חברה שהפרטים בה נוהגים כמו אותם מנהיגים מפקירי חלשים אל אסונם, חברה זו תעבור על-פי ניסיון הסיפור התנכי, מלחמה בעם אחר שיבקש לבזוז את השפע בארצם, ומנהיגיה ירימו ידיהם או בכניעה לאותם עמים או בתפילה לאל ויצילם.

שלא יתקיים הפסוק בספר יחזקאל פרק ל"ח פסוק י"ג " הלשלל שלל את בא הלבז בז הקהלת קהלך לשאת כסף וזהב".