שבת צריכה לבוא בתיאום עם הטבע ולא בכפייה עליו. היום התעוררתי בתחושה מאוד ברורה שאני רוצה להיות לבד, לקרוא לאט, לחשוב לאט ולא לדבר עם אף אחד. בכל זאת, בניגוד לתחושת הבטן, כתבתי מייל לחברה שלי וקיבלתי תשובה: "היום אני מרגישה רצון עמוק בוויפאסנה". הסכמתי מייד, הרי זה היה גם רצוני מלכתחילה, והתחלתי להרהר בכך שלכל אחד יש ימי טיהור משלו, אפשר להרגיש את בואם ולא הגיוני שעם כולו יוכרח להיטהר דרך קבע פעם בשבוע ללא תיאום עם נפשו של כל אחד ועם רצונו הטבעי של העולם בו הוא חי. בכל מקרה, הרגשתי (לא צוויתי, אלא הרגשתי) שהיום אצלי שבת, ואצל חברתי כנראה גם. במהרה נוכחתי לדעת שלא רצוני בלבד קבע את הטיהור להיום. כל פעולה שעשיתי החל מהבוקר, נחלה כישלון חרוץ, גררה בעיות ובלבול ולקראת עשר וחצי כבר הבנתי שעדיף להימנע מכל פעולה ומכל החלטה מכריעה עד יעבור הזעם. מה שנותר לי הוא לפטור בהסכמה שקטה כל מי שפונה אלי, להתרחק אל מקום מבודד ולשקוע בקריאה, התבוננות או תפילה עד סוף היום. רבותיי, זוהי שבת כהלכתה! שבת שהגיעה אלי על גלי החיים עצמם, לא נכפתה עלי על ידי פקודה או מוסכמה חברתית, יום הטיהור הפרטי שלי, לפי בקשת נפשי הקורסת תחת חול, לפי רצון הטבע שעבר ימי צמיחה רבים והנה הגיע יומו להיוותר ללא תנועה. הקדושה צומחת בי כמו פרח נדיר, קדושה שמותר להרגיש אותה, להרהר בה ולשנותה כאוות נפשי. יש לה גוף ירוק צמא למים, היא פשוטה וטבעית לנפשי כמו נשימה.