המקלדת שלי, חברה יקרה, התחילה להיתקע. חלק מהמקשים לא מגיבים, חלק נתקעים ולא חוזרים, חלק יושבים קצת עקום.

כמה עולה מקלדת, אומרים לי, תקני כבר חדשה!

אבל המקלדת הזו הקלידה את כל הספר הראשון ועכשיו את השני, וצליל קולה היה המלווה היחיד שלי בלילות ארוכים של כתיבה בלבו של בית הישן שנת ישרים, והיא גם בהירה ולא שחורה, כמו כל החדשות, ויש לה גודל שאני אוהבת, ואני לא יכולה להחליף אותה.

קראתי לגאון שלי, קרי אוריא, ושאלתי אותו מה קרה לדלת שהיא נתקעת, ולמה השיפט לא תמיד עולה והאם משהו נשבר באסקייפ. והוא בא, בחן מכאן ומכאן, וחתך חד וחלק - לכלוך!!

מיום שיש לי אותה, אני לא יודעת כמה שנים, לא חשבתי לנקות אותה מבפנים. בחוץ כן, אבל בפנים, מי חושב על זה? אז אתמול התיישבתי לי שעה שלימה על השעון, פירקתי וניקיתי בסבלנות שורה אחרי שורה. בצמר גפן טבול באלכוהול ניקיתי את המקשים  אחד לאחד, וחפרתי בתעלות שבתוכן הם יושבים, שהיו עטורות בלכלוך רב שנים שהיה זקוק לטיפול מיוחד, ואפילו שלא האמנתי שאי פעם זה ייגמר, הנה, כווווווולה שעה מהחיים. 

ועכשיו הנה יש לה צליל חדש לגמרי, צליל של מנגינה שקטה ועדינה בלי הקולות הרמים והנקישות החדות שהיו עולים ממנה קודם לכן, וכל המקשים מגיבים בקלילות ורכות ואף אחד לא נתקע יותר, והיא זוהרת בניקיונה וכולה חיוך ותודה על תשומת הלב שקיבלה.

זהו, אנחנו שוכחים לפעמים לאהוב את כל החפצים הללו שמשרתים אותנו בנאמנות כה רבה שנים כה רבות, מקבלים אותם כמובן מאליו. אבל זה לא נכון. מכשירים מורכבים כאלה יש להם גם נשמה, ויש להם קול, וגם הם רוצים קצת אהבה...