ציטוט מתוך ויקיפדיה

ראשיתה של האסטרולוגיה באה כנראה ממסופוטמיה החל מהאלף השלישי לפנה"ס. ניתן להתחקות אחרי שורשי האסטרולוגיה עד לתקופת בבל ואשור הקדומות (כ-1,500 לפני הספירה), שם היא הייתה אחת משתי שיטות ניבוי עתיד עיקריות, כאשר השנייה הייתה קריאה בכבד של חיות קורבן. השימוש באסטרולוגיה בשלב זה היה לניבוי אירועים בעלי חשיבות ציבורית והמשפיעים על הרווחה הכללית ופחות על ניבוי אירועים אישיים.

משערים כי האסטרולוגיה הבבלית החלה להיכנס לתרבות המערבית בתקופה ההלניסטית בראשית המאה ה-4 לפנה"ס. לפי המסורת הרווחת היה זה ברוסוס (Berosus) מהאי קוס אשר ייבא את האסטרולוגיה ליוון. את הקרקע לקבלת האסטרולוגיה הכינו הפילוסופים היווניים. הראשונים להשתמש ולפתח את האסטרולוגיה היו המלומדים, בעיקר האסכולה הסטואית^[1]. בשלב זה החלו היוונים לפתח את האסטרולוגיה האישית, ה"הורוסקופ" (horoskopos מלשון hora - שעה, skopos - התבוננות) כתרשים של מיקומי הכוכבים בעת הלידה. הורוסקופ זה הושפע, ככל הנראה, מהחשיבה המיצרית שממנה הושפעו המלומדים שישבו באלכסנדריה העתיקה^[2]. האסטרולוגיה הפכה לפופולרית ביוון רק במאה השנייה לפנה"ס^[3].

אחד הספרים המרכזיים באסטרולוגיה המערבית בזמן העתיק, הטטרביבלוס ("ארבעת הספרים"), נכתב על ידי החכם ההלניסטי תלמי, אבי השיטה הגאוצנטרית באסטרונומיה, ששלטה בכיפה עד ראשית העת החדשה. התפיסה האסטרולוגית של ימי הביניים הושפעה רבות מהפילוסופיה הנאופלטונית, שסברה כי העולם נובע מהאל דרך השכלים הנבדלים, אשר כל אחד מהם קשור לאחד מהספירות (כדורים) נושאות הכוכבים. באופן דומה, טענו האסטרולוגים המונותאיסטים כי באמצעות תנועות הכוכבים שולט האל באירועים בכדור הארץ. טענה זו, הופרכה על ידי המדע וכיום ידוע שהשמיים לא בנויים מספרות נושאות כוכבים.