אז עברה מחצית סולר... ורציתי לשתף:
לא טסתי לחו״ל. ואם לא יהיה דיל ממש אבל ממש טוב וזול אז כניראה שגם לא אטוס.
אבל פגשתי חברים ששבו קצת ארצה מנדודיהם.

ולעניינים החשובים יותר -
כשראיתי את הסולר לראשונה נלחצתי מאוד מבית 8. במיוחד כי השמש צמודת ונוס ב 8 היו במולות ל אוראנוס.
באותם ימים היה לי החלום הבא:
חלום טוב חלום שלום חלמתי.
״ חלמתי שבת דודה שלי שואלת אותי שאלה באסטרולוגיה, מה ההבדל בן סוגי המפות השונות, ואני עונה לה.
ורגע אחרי שעניתי לה ראיתי דף/עמוד מאיזה ספר... והיה כתוב בו -
מפת סולר ריטרן - בית 8 - מוות. ״

זהו... ומאז הייתי ממש מפוחדת ולחוצה :-/ ... חשבתי שזה חלום פסיכולוגי מהתת מודע כי הייתי מאוד מוטרדת מבית 8 בסולר שלי.
אבל לצערי הרב לא.

לא יודעת אם חודשיים לפני תחילת הסולר מושפעים ממנו או לא...
אבל - עברתי הפלה טבעית.
כיאה לירח קשת שמכור לחופש שלו, אף פעם לא הייתי לחוצה על ילדים. אני מאוד אוהבת ילדים וילדים מאוד מאוד אוהבים אותי... אבל תמיד ידעתי שבנקודה מסויימת אני חוזרת לשקט שלי לפרטיות האינטימית שלי בלי אחריות...
כשנודע לי על ההריון לא הייתי לגמרי שם... הייתי בספקות, חששות... וכשהגעתי למיון פתאום ממש התחברתי לזה. אפילו ממש השתוקקתי לזה כבר. ברמה שכשנתבשרתי על הפלה טבעית התעלפתי במקום.
חודשים שהייתי בדיכאון.
תהיתי לעצמי, איך אפשר להיות בדיכאון מאובדן של משהו שלא הכרתי בכלל? משהו שתחילה אפילו כלל לא רציתי/התחברתי אליו...
בכל מקרה, תקופה זו גרמה לי להכיר צד חדש בי...
לדייק יותר... התרחקתי מחברים ששאבו ממני אנרגיות... אלה שלא יכלתי להתרחק מהם אז למדתי פשוט להגיב להם באדישות ולא להתרגז כמו פעם... התחלתי לחשוב על איך אני בונה לעצמי בסיס יציב לעתיד כדי שלא אצטרך להיות תלויה באף אחד (כיאה לירח צמוד אוראנוס בקשת...)

חלף הזמן... והנה שוב עוד חלום:
״ כל המשפחה המורחבת יושבים בסלון ענק... אוכלים שותים מדברים צוחקים נהנים... ולפתע אני קולטת את סבא שלי בפתח הדלת. קמתי מהכיסא שלי וקראתי וסימנתי לו שיבוא לשבת עליו... והוא עמד בצד (בלי שאף אחד שם לב אליו מלבדי) חייך חיוך ענק מואר ושליו, וסימן לי הכל טוב תמשיכו לבלות ״
במוצאי השבת התקשרו מהבית אבות לבשר שנפטר בשינה בשיבה טובה.

כמובן שליבי נצבט ונחמץ...
איך יכול להיות שכמעט כל שבת הייתי מבקרת אותו, ודווקא בשבת הזאת שהכתובת הייתה על הקיר (בחלום) החלטתי להימרח במיטה ולדחות ולדחות כאילו כל העולם עומד דום... מחכה לי...

והאירוע האחרון - חבר משפחה מאוד קרוב.
הייתי אצל הוריי כשאמא שלי דיברה עם אבא שלי ואמרה שזה סוד... ושהמשפחה שלו לא רוצה שידעו על כך....
ומה שהורי לא ידעו זה שחושיי המחודדים שמעו הכל!!! למרות שישנתי בקצה השני של הבית...
אבל כיאה לשמש פלוטו ומרקורי בצמידות בבית 3 בעקרבבב - זה היה סוד ! אז לא דיברתי על זה עם אף אחד.
בדיעבד- אני מצטערת על זה.
כי אם הייתי אומרת להם באותו רגע ששמעתי הכל - אז הייתי זוכה לבקר אותו בבית חולים ולהיפרד כראוי.
לרוע מזלי, רק כמה שעות לפני שהוא ניפטר, נשברתי ואמרתי להם שאני יודעת הכל ואני רוצה ללכת לבקרו... אבל כאמור זה כבר היה מאוחר מידי.
שוב ליבי נצבט ונחמץ מהחמצה ודחיינות...

חלף יום... וקופץ לי בפיד של הפייסבוק, סטטוס שבחורה כלשהי בת 40 כתבה באיזשהי קבוצה שאף פעם לא קפצה לי בכלל בפיד...
הסטטוס דיבר על כך שעל אף הישגיה המרשימים מבחינת קריירה וכו היא מדוכאת וחשה החמצה....

בכל מקרה, כל רצף האירועים הזה... גרם לי לחשוב ולתהות ולהרהר...
בסוג של קונפליקט :
* בין החופש (כי אולי מחר חס וחלילה נמות)
לבין מחוייבות (כי אולי לא נמות אז צריך לדאוג לעתיד)...
* בין נאמנות ומסירות לאהובינו (שממש לא רוצים לפגוע בהם)
לבין נאמנות לעצמינו (במחיר שאולי יפגע ביקירנו... אבל לפחות לא יזיק וידחיק תשוקות ודחפים ויצרים אחרים שבוערים בנו)...
* בין להיות הצרצר שחי את ההווה במלוא הוויתו (כדי להימנע מתחושת החמצה)...
לבין להיות הנמלה החרוצה שלא חיה את ההווה כי עסוקה בלעמול ולדאוג לעתיד משפחתה (במחיר של הקרבה אישית)...

ברור לי שאין אמת אחת, אלא כל אדם והאמת האינדיבידואלית שלו.
וברור לי שהסוד הוא - איזון.

השאלה היא איך יוצרים, איך מגיעים לאיזון הזה בלי לפגוע ובלי להיפגע?