אני לא מסוגלת לסבול די-ג'יים. לא מסוגלת לסבול את הרעש הנורא שהם מייצרים, לא יודעת לאן לברוח מהם, אוטמת את האוזניים עד שהראש מתפוצץ ועדיין שומעת דרך. איכשהו אני מצליחה למצוא בתוכי כוח לסלוח אפילו לאנשים שפוגעים בו או גוזלים אותי, מדברים איתי לא יפה, מנצלים, הכל - אבל די ג'יים אני מתעבת בכל ליבי. פשוט מתעבת אותם. לא יכולה לשאת את הזיהום רעש הבלתי נסבל שהם מייצרים בכל מקום שהם נמצאים.

אולי הם חושבים שהם עושים שמח. אבל מה שהם עושים זה להגביר את האלימות בעולם, משום שהרעשים האלה מעוררים באדם עצבנות וכעס לא מודעים, מעוררים את היצרים האפלים. לא סתם ליד בארים יש סכינים ובשמחות הרבה פעמים יש מכות או שצורחים על בעל האולם או שאחים מתחילים להתחשבן ביניהם. ולא סתם אני חוזרת מכל אירוע עצבנית וכעוסה ולא מבינה מאיפה זה בא לי.

היה עכשיו מירוץ בשערי תקווה, והבן שלי השתתף, ורציתי לראות אותו לפחות בסיום כי פספסתי את ההזנקה - ומכיוון שלא היה לי לאן לברוח מהרעש הזוועתי הזה, אז פספסתי גם את הסיום. וכשאני שואלת את הדי ג'יי בשביל מה כזה רעש הוא עונה לי 'כי אנחנו בחוץ'. 

ועכשיו אני לא מסוגלת לחזור למצוא איזו שהיא נקודה של שלווה בתוכי. כל הראש שלי הולם.

ועוד שילמו לו על זה.