רגע לפני טיסה חזרה לארץ אחרי כחודש בתאילנד האוטופית והמטריפה ממנה אני כבר נאבק בתסמיני הגמילה שלה. והתובנה הראשונה שלי בעודי מקיץ מהחלום העמוק הזה ומתחבר מחדש לתחושת הזמן הנוסטלגית, היא שקיבלתי מבט חטוף בלבד ממה שיש לעולם שלנו להציע. הטיול היווה עבורי צלילת היכרות עם העולם, צלילה בתוך טיפה מן הים, הרגשה שזו רק טיפה ממה שיש בעולם, ושחשוב כל כך שנשמור עליו בתמורה לתחושת החופש שהוא מעניק לנו שאין לה מחיר. תאילנד לימדה אותי חופש מהו. שם הכל פתוח וזמין - הטבע פתוח, האהבה פתוחה, המזון נמצא, העולם הוא חצר ביתך, והבית הוא כל מקום בו אתה מניח את ראשך. למדתי מחדש לראות, לטעום, לאהוב, לסמוך, לזרום ולשחרר, וכן, גם לקחת אוויר ולדעת שמה שנראה בהתחלה סוף העולם, זה בסך הכל צל גדול של עכבר נורא קטן. אבל בעיקר בעיקר להתגעגע ושוב להתגעגע לארץ שלנו, הארץ שקל מאוד לעזוב אבל קשה עוד יותר לשכוח. זמן להיזכר ולהעריך מחדש את הישן והמוכר, את הבית. עוד רגע העלה על טיסת המחשבות הזו, בה אנסה לענות על אחת מיניי רבות, איך אשביע בי לעזאזל את הרעב שנולד ונועד לקחת אותי לכל פינה בעולם.

תודה אלוהים שנשארתי חי חח...
ותודה תאילנד על טיול פוקח עיניים!
ללא ספק הקיץ השנה מקיץ נרדמים...