סיפור שכישף אותי.

מתוך ספרו של יואל הופמן "אומרי שיר על סף מוות".

"טקואן סוהו היה איש יוצא דופן. הוא היה מלומד, צייר ומשורר, מקורב לחצר המלכות ונערץ על שליטים ופשוטי העם. כשהיה בן שלושים ושבע, מונה לנזיר ראשי במקדש דאיטוקוג'י שבקיוטו, מקדש מרכזי של כת הזן. טקואן שנא סמכות ושררה, וכעבור שלושה ימים עזב את המקדש. הוא דחה תוארי כבוד, וכשהזמינו אותו שליטים לכהן לידם, סירב. התנהגותו פגעה בסמכותו של שליט יפן, והוא הוגלה להרים נידחים. כאשר בוטלה גזירת הגירוש וטקואן נדרש לחזור, השיב כי הוא מעדיף את ההרים ואינו חפץ כלל בטוקיו "הדחוסה והמלוכלכת".

לטקואן היו מעריצים וחסידים רבים, אך הוא סירב להכיר בהם כבתלמידיו, שכן לא ראה בעצמו מורה. זמן מה לפני מותו ביקש ממישהו לרשום עיגול. במרכז העיגול הוסיף טקואן נקודה ואמר שתמונה זו היא תמונת דיוקנו. 

כאשר שכב על ערש דווי סירב לכתוב שיר מוות, אך בסופו של דבר נעתר להפצרותיהם של הסובבים את משכבו, נטל את המכחול ורשם את הסימן "חלום". כשסיים השליך את המכחול מידו ומת. טקואן ביקש שיקברו את גופתו בהר, ושלא יערכו כל טקסי קבורה, וכן שלא תוקם מצבה לזכרו."  (לא מצאתי את הסימן היפני, אז נסתפק בסימן אסטרולוגי)