לא יודעת איך הגענו למצב שיש לנו שלושה חתולים בבית - חתולה אחת שאימה שכחה להעביר אותה כשהעבירה את יתר הגורים, והיא חכמה במיוחד. לא ויתרה, לא ריחמה על עצמה, באה ואימצה את עצמה אלינו. אחר כך הביאה את אחיה, אז אמרנו טוב, ואחר כך את האחיינית שלה, שהיתה מתוקה כל כך ששוב אמרנו טוב. אבל כאן כבר אמרתי סטופ, גיוועלד, מספיק. אלא שבעלי טוב הלב מאכיל את חתולי החצר בכל יום שהוא חוזר מהעבודה (יש לו שק באוטו והם רק שומעים את האוטו שלו - כולם כאן בחניה), והם מתרבים והולכים. ואני כבר אין לי כוח להתנגד. אז כל הרחוב מתמלא בחתולים, וזה מעצבן אותי נורא כי זה פוגע בציפורים שאני אוהבת, ואינני יודעת מה לעשות. כמה אפשר להיות הרעה? 

אבל נסחפתי. מה שרציתי לציין זה לא זה אלא את האופטימיות שלהם. אפילו שכל חתולי החצר יודעים היטב שאני לא סובלת אותם, ומבריחה אותם בכל פעם שהם מתקרבים לבית - יש פה אחד שחור יפהפה שלא זז מהחלון, מהבוקר עד הערב רובץ לו שם, בטוח שברגע מסויים אכנע ואתן לו משהו. והוא צודק. כמה אפשר? הבחור יושב ומסתכל בי דרך החלון במשך כל היום בעיניים שכאלה, שבסוף אני נכנעת ונותנת לו איזה גבינה צהובה או מה, ולג'ינג'ית שילדה לא מזמן גם אין לי לב, אז בסוף גם לה אני נותנת איזה צלחת קטנה עם גרגרים, וככה יוצא שבמקום להעיף אותם אני מתפעלת הן מהעקשנות שלהם והן מאופטימיות שלהם. 

אפשר ללמוד מהם. כשיודעים מה רוצים ולא נכנעים, בסוף מקבלים. איכשהו, זה מגיע.