זה מצמרר אותי. הם יודעים שמה שהם עושים לא סביר, לא נכון, לא מוסרי ומזעזע בכל דרך
ולכן הם מעמידים פנים שזה מחנה עבודה נורמלי בשביל הצלב האדום. הרי היהודים אפילו
לא היו אויבים שלהם, לא תקפו אותם, לא עשו להם דבר. לא היהודים ולא הצוענים ולא השחורים
ולא כל מי
שהם שלחו לשם. 
וביחד עם הידיעה הברורה הזו, בקור רוח גמור הם שולחים ילדים וגברים ונשים בכל גיל למחנות ריכוז
כשהם יודעים גם מה הייעוד של אותם מחנות.  
איך הם חיים עם עצמם שם. 

בשבוע שעבר ידענו את כאב היזכור של ההורים והסבים והסבתות שלנו. 

והערב אנחנו כואבים את היזכור של הילדים, והאחים, וההורים, והחברים, וצעירים וצעירות

שלא הכרנו ועדיין אובדנם חותך לנו את הלב. 

אין כמעט בית במדינה הזו שלא נפגע במלחמות הלא נגמרות, בפיגועים, באירועים. 

קרוב יותר או קרוב פחות, כולנו מרגישים את זה.

ואני מתאפקת בכל הכוח לא לצעוק מתי זה ייגמר, הכאב  הזה, המספרים שעולים ועולים

בכל יום זיכרון. סיפורי הגבורה וסיפורי השטות, סיפורי החן וסתם סיפורים של חיים שנגדעו באיבם.

ולמה אני מתאפקת?

כי אני לא מבינה. יש לי מין אמונה כזו ששתלה בי שוודית אחת, שהעולם זקוק למדינה הזו, שכדור הארץ

זקוק לה באופן כלשהו שיש איזו סיבה מסתורית שכולם מסתכלים ובוחנים בזכוכית מגדלת כל מה שקורה

במדינה הזעירה הזו, שאוכלוסייתה היא 2 פרומיל (0.02% !) מכלל האנושות, ולא משנה כמה ילדים

מביאים לנו החרדים החרוצים. 

הייתם חושבים שהחלטות האו"ם ידברו על הערבים שהם מעל רבע מאוכלוסיית העולם, או על רוסיה הגדולה,

וסין הענקית, ואמריקה מנהיגת העולם. אבל לא. בערך חמישים אחוז מהחלטות האו"ם נוגעים במדינת המטפחת

הזעירה הזו ששמה ישראל.  

מה? למה? מה רוצים מחיינו? מה כולם רוצים מהמקום הזה? למה כולם מתעסקים בנו?

לא מבינה. ואני גם לא מבינה מהו אותו כוח שכמו מכריח אותנו להישאר פה, ולהגן עליה,

ולהיאחז בה, לאהוב אותה ולכעוס עליה ולשנוא אותה ולרצות לברוח ממנה - ושוב לאהוב אותה

ושוב לחזור אליה. ולשלם מחיר נורא כזה מדי שנה בשנה. 

אז אני מתאפקת מלצעוק ורק בוכה. בוכה בקול ובוכה בשקט, עם החברות, ועם החדשות,

ועם הסיפורים בטלויזיה שאני לא זזה מהם כל יום זיכרון. 

והנה סיפור אישי.

לפני שנים התארחה אצלנו משפחה נפלאה, אבא ואימא צעירים ויפים כאלה משוודיה עם שני ילדים קטנים,

נוצרים דתיים אוהדי ישראל. הילדים שלנו היו אז קטנים גם, שיחקו עם הילדים שלהם, וישנו איתם ביחד

ואיכשהו  הצליחו לדבר ולהבין אחד את השני בשפה של ילדים.

ואנחנו ארבעת המבוגרים ניהלנו שיחה מאד רצינית על עתיד הארץ הזאת, והם אמרו ככה,

ואנחנו אמרנו ככה. מה שאני זוכרת מהשיחה זה שהם חזרו ואמרו שאנחנו חייבים לשמור עליה,

ולא להישבר, כי זה רצון שמיים שנהיה פה וזה חשוב לעולם. להישרדות של העולם.

ואני אומרת לאימא, "אז את אומרת שאלוהים איתנו, בצד שלנו?"

"אני אומרת שאתם בצד שלו. לכן."  (because you are on his side. that's why)

ככה היא אמרה. המשפט שלה מלווה אותי שנים.