אוי גאד...

אני חושבת שאלמנט הקורבן (של העם היהודי) הוא זה שגורר למצב שבו לגיטימיות של מדינה מתערערת "קמעה".

צריך לראות מה במפת המדינה שלנו מתחבר לקורבנות, או יותר מזה ליהדות.

כשמשננים שמדינת העם היהודי קמה מתוך האבדן הגדול של השואה, כשמחזקים את הרדיפה של העם היהודי בעולם אז יש התניה סמויה לקיומה. לכאורה אילולא הייתה השואה - לא היתה קמה. אולם כולנו יודעים שלא כך הדבר.

דורות של דורות של יהודים בעולם כולו התפללו לעלות לארץ ישראל, בטקס החופה אנו נשבעים לירושלים דורות של דורות וזו הנקודה שלא מחוזקת גם בלימודי ההיסטוריה והמורשת. מתייחסים למלחמות לתקומה - נכון זה חשוב אבל מסורת היא זו ששימרה אותנו ולכן היא זו שצריכה לקבל לגיטימציה.

לא משדלת לתשובה , הרי אני פה בשבת, אבל הסיבה שאנו פה היא לחלוטין אותה סיבה שהיינו פה לפני אלפיים שנה ומותר לנו להגיד את זה, לא חייבים סיבה מותנית ע"ע שואה לקיומינו העצמאי פה.

תחשבו שלפני 63 שנה השפה העברית הייתה בחיתוליה, האם הערבים והיהודים שחיו בארץ הזו ציפו שהם יצטרכו ללמוד שפה עברית כדי להתנועע פה? האם הם ציפו לאומה שהקידמה והטכנולוגיה יהיו לה , יותר מכך האם הם ציפו לדמוקרטיה גם כלפי עצמם?

לא בכדי ברחו ערבים מישוביהם, הרי ציפו לדיקטטורה. לא בכדי הם רוצים לשוב, הרי אבותינו בנו מדינה. 

עשינו פה דבר שהוא מ ד ה י ם ( אני נשמעת כמו שמעון פרס...) וכל עניין הדה לגיטימציה הזה פשוט לא הגיוני.

העולם לא רואה מה התפתח פה ב60 שנה? האם העולם נגרר שוב לאלמנט המסכנות-הקורבן , אולם הפעם לא שלנו?  

האם מדינת היהודים תחוה סוג של לידה מחדש?   

חבר'ה, לפני שעוברים להסתכל במפת המדינה, יש לי כמה דברים להגיד, שיושבים לי חזק על הלב כבר הרבה זמן.

גם בלי להסתכל במפת המדינה, אני רואה רק צרות. נכנסנו לפינה שאין לי מושג איך נצא ממנה. אנחנו בבעיה אסטרטגית ממעלה ראשונה והכי גרוע שבמקום לשחק אסטרטגית, אנחנו משחקים טקטית. 

לפי איך שאני מבין את זה, בכל הקשור ליחסי חוץ, מדינה היא כמו שולחן שנשען על 3 רגליים. רגל צבאית ביטחונית, רגל כלכלית טכנולוגית ורגל מדינית בין לאומית. אז הרגל הצבאית ביטחונית שלנו היא יחסית איתנה. הרגל הכלכלית טכנולוגית, על פניו נראה שהיא יציבה, למרות שהסתכלות ארוכת טווח מלמדת על מגמות מדאיגות של פערים כלכליים חברתיים אדירים שמאיימים לקרוע את החברה לגזרים ולכרסם את יסודות הכלכלה, וזאת בנוסף לחוסר השקעה במחקר ובריחת מוחות לחו"ל. אנחנו מנסרים את הענף שעליו אנחנו יושבים. לגבי הרגל המדינית ובין לאומית, אנחנו בצרות. הרגל הזאת רעועה ומתנדנדת, כמעט לא נמצאת שם. הבעיה של הגלמים שם למעלה היא שהם לא מבינים שעימות בין מדינות כוללת את כל שלוש הזירות הנ"ל. אם אנו חפצים חיים, אנחנו צרכים להיות חזקים יותר צבאית, בעלי עליונות טכנולוגית על האויב, בעלי יתרון כלכלי עליו (ולא להתבייש לתקוף אותו גם בפן הכלכלי כי שם הכוח האמיתי של המדינה- של כל מדינה) ולשלוט ביד רמה במציאות המדינית שהאויב חי ופועל בה. בפועל, אויבינו השכילו להבין זאת לפנינו והם אלה שמעצבים את המציאות שישראל מתקיימת בה, מציאות שבה אין לישראל מקום. מלחמה מתקיימת בזירה המדינית לא פחות מאשר בזירה הצבאית. מלחמה יכולה להתקיים גם בלי זירה צבאית בכלל. צדק מי שאמר שהעט חזקה מן החרב. מי שחזק צבאית אך חלש מדינית לא יכול לתרגם את ההישגים שלו בשדה הקרב לתוצאות אמיתיות לטווח הארוך. רוצים דוגמה? בואו ניקח את מלחמת לבנון השנייה. מלחמה שבה על כל חייל שלנו שנהרג, נהרגו 800 לוחמי חיזבאללה, שבה חיזבאללה היה קרוב לשבירה, שבה צה"ל הוא זה שפלש לשטח האוייב וגרם לו להילחם בתוך ביתו ולא להפך, שבה צה"ל יצא אחרי שהושגה הפסק אש ולא מפני שנהדף. מה התוצאה? חיזבאללה הכריז על ניצחון על סמך תוצאות קלושות אך מאוד סמליות, מוראליות. הוא השיג ניצחון סמלי, לא צבאי, ניצחון פסיכולוגי, לא פיזי. והתוצאה- ישראל לא הצליחה לעצב מחדש את המתרחש בדרום לבנון מלבד להוריד את צבא לבנון לגבול, היא לא הצליחה לגרום לפירוק חיזבאללה מנשקו או לפיקוח של גוף בינלאומי יעיל במקום צבא האו"ם הוירטואלי. חיזבאללה ממשיך להתחמש ולהתעצם ואף השתלט על לבנון. דוגמה נוספת: עופרת יצוקה- הצלחה צבאית מזהירה שהולידה עלינו שורה של אסונות כמו דו"ח גולדסטון ובידוד בין לאומי. עוד דוגמא- המשט לעזה שנעצר רחוק בלב ים ולא הצליח להגיע ליעדו אך מבחינת הנזק שגרם לנו הוא יכל באותה המידה לכבוש את עזה בעצמו. אנחנו לא מצליחים להמיר עצמה צבאית בעצמה מדינית וכתוצאה מכך, חוץ מהישרדות מיידית- לשמור שלא ישחטו אותנו בבתים, כל העצמה הצבאית הזאת לא שווה כלום. החולשה המדינית גורמת לכך שיצרו את צעדיה. והאתגרים הולכים וגדלים. אירן נלחמת נגדינו בחכמה, לא בהתקפה ישירה אלא בעקיפין, בזרועות תמנון. היא מצליחה לעשות למאבק הפיזי מיקור חוץ באמצעות חיזבאללה, חמאס, הג'יהד, היא מצליחה לגרום לבידוד המדיני שלנו,בנתיים לא נותר לנו שום ידיד בעולם חוץ מארצות הברית, וגם שם אנחנו מתחילים לקבל כתף קרה. העולם משתנה לנו מול העיניים, והסדר החדש שנוצר הוא סדר שאין לנו מקום בו. זה לא מחויב מציאות, מישהו דואג לכך שזה יקרה. מתנהלת נגדינו מלחמת חורמה מדינית דיפלומטית ואנחנו לא מבינים שאנחנו במלחמה. במלחמה הזאת לא רק הערבים אויבים, גם האירופאים וגם האו"ם. סכסוך מקומי בנינו לבין הפלסטינים הפך לסכסוך בין לאומי שבו כל אחד בוחר בו צד. וכמעט כולם בחרו בצד של הפלסטינים, שהבינו שהם לא יכולים לנצח צבאית והעבירו את המאבק לזירה שבה הם כן יכולים לנצח. והם מנצחים בהליכה. וזה כי הם משחקים חכם, אנחנו לא. הם הבינו את הסדר העולמי החדש. זה לא סדר של צבאות וארגונים ממשלתיים ומסות גדולות. זה סדר אזרחי, של אינטרנט, תקשורת מיידית, רשתות חברתיות. מסה קריטית מושגת כאן בקלות. בסדר העולמי החדש החברה האזרחית היא הכוח החזק ביותר. שום דבר לא יכול לנצח התארגנות אזרחית, ראו מה שקורה במזרח התיכון עכשיו. במציאות של 2011 שום צבא לא יכול לנצח מחאה אזרחית מתוקשרת שבאה מולו. בטח לא צה"ל שעבר דמוניזציה, בטח לא מדינת ישראל שהפכה למדינה מצורעת. והערבים הבינו את זה. לדוגמה, מה שהיה ביום הנכבה, שקבוצה של אזרחים סורים פרצו את הגבול בגולן, מה שצבא סוריה עצמו לא יכול לעשות. חשבתם מה יקרה אם קבוצות כאלה יתקבצו על הגבולות מכל הכיוונים? מה צה"ל יכול להפעיל מולם? יפעיל נגדם כוח- הפסדנו. התקשורת תעשה מזה מטעמים, ויש לזה השלכות מדיניות מרחיקות לכת. לא יפעיל נגדם כוח ויתן להם לפרוץ את הגבול- כנ"ל. הכניסו אותנו לפינה שבה נפסיד בכל מקרה, ניתפס כמפלצות, כחלשים או גם וגם. וככל שאנחנו נחלשים, ההתקפה עלינו גוברת, בבחינת התעללות בגופה. אי אפשר להאשים את העולם, זה חלק מהטבע האנושי- אם רואים משהו חלש, אז עוזרים לו ליפול. כרגע זה האיום האסטרטגי הגדול ביותר על ישראל. כל מה שהחזיק את המדינה הזאת על הרגליים עד היום קורס כמו דומינו בשנה המטורפת הזאת.

בסדר החברתי החדש הזה, בזירות הקרב החדשות, הצבא לא יכול להגן על המדינה.

רק האזרחים יכולים.

רק אזרחים יכולים להילחם באזרחים, לעצור אזרחים, לבלום יוזמות שמסכנות אותנו. בנקודה הזאת, אם אנחנו חפצי חיים, אזרחי ישראל הם שיצטרכו לקום ולהגן על הבית, לא במדים אלא בבגדים שהם לובשים ביום יום. לא חמושים בנשק, אלא במצלמות. אם הם מארגנים משט, צריך לארגן משט נגד של יאכטות ישראליות שיפגשו אותם בלב ים ויחסמו להם את הדרך. אם אזרחי מדינת אוייב צובאים לנו על הגבול ומאיימים לפרוץ אותו, אזרחי ישראל יצטרכו לבלום אותם בגופם ולשמור על הגבול שלם. מבחינה תקשורתית ובין לאומית, זה ישמוט להם את הקרקע תחת הרגליים- כאן זה כבר לא "ממשלה ימנית" או "צבא כוחני" שעומד מולם, אלא אזרחי המדינה שקמים להגן על ביתם. זה להילחם נגדם בנשק שלהם. המגמה הזאת כנראה תלך ותגבר ויהיו יותר ויותר יוזמות קטנות וגדולות נגד ישראל בכל הכיוונים. נגד זה כוחות הביטחון לא יכולים לעשות הרבה, זה כמו לנסות להילחם ברובה נגד נחיל צרעות שמגיע מכל הכיוונים. במציאות הנחילית הזאת, אזרחי המדינה הם שיצטרכו להיות המערכת החיסונית של ישראל. לאזרחים יש את הגמישות והעצמה המוסרית שחסרה למדינה בזירה הזאת (ולא כי המדינה לא מוסרית, כי לא מאמינים למוסר שלה.) והכי חשוב- להעביר את היוזמה לצד שלנו. אם לא ניזום אלא רק נגיב ליוזמה של הצד השני- אנחנו משחקים לידיהם. 

חבר'ה, זה עלינו עכשיו.

שלום,

אמרו כאן הרבה דברים עם טעם, והאמת שאינני מבין גדול בפוליטיקה ודיפלומטיה. זה – שמצב המדינה הוא לא משהו – מבפנים, וגם כלפי חוץ. זה ידוע. מה עושים? שאלה טוב. מה לא עושים? בתור התחלה – לא מתייאשים!

זה זמן טוב לזכור כי במציאות (כמו בסרטים..) בכל דרך רוחנית, יש רגעים של משבר, של חושך, שלא רואים את האור. ועל אמרו רבותינו: "והעיקר, לא לפחד כלל!" כמובן אין זה אומר שצריך להיות שאננים. זה אומר שלא צריך להיתפס ליאוש רק כי לא רואים מוצא. עצה זו נכונה לאדם בודד, כמו למדינה.

כמו כן אפשר להזכיר לעצמנו שעם ישראל היה כבר במצבים קשים ביותר, למעשה הרבה יותר מהיום (מלחמת השחרור, מלחמת יום כיפור) וגם אפשר להזכיר מצבים מההיסטוריה העתיקה שלנו כמו יציאת מצריים (שם היה מצב 'קלאסי' של אין מוצא -חילות מצריים רודפים מאחוריהם, הים לפניהם, וההרים סוגרים מהצדדים) וכן נכתבו שירים  ומזמורים רבים לעודד את נקודת האמונה שלנו:

 מִזְמוֹר לְדָוִד:    יְהוָה רֹעִי, לֹא אֶחְסָר.
 בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא, יַרְבִּיצֵנִי;    עַל-מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי.
 נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב;    יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי-צֶדֶק, לְמַעַן שְׁמוֹ.
 גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע–    כִּי-אַתָּה עִמָּדִי;
 שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ,    הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי.
 תַּעֲרֹךְ לְפָנַי, שֻׁלְחָן–    נֶגֶד צֹרְרָי;
 דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי,    כּוֹסִי רְוָיָה.
 אַךְ, טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי–    כָּל-יְמֵי חַיָּי;
 וְשַׁבְתִּי בְּבֵית-יְהוָה,    לְאֹרֶךְ יָמִים.

(תהילים, מזמור כא)

נחזור לענייננו: כל מי שהולך בדרך רוחנית מכיר בכך שבמידה רבה המציאות החיצונית היא שיקוף של המציאות הפנימית. וכן ניצחון במלחמה פנימית (לעניין זה, זוהי מלחמה בתחושת היאוש, פחד חרדה וכו' של כל פרט ופרט) יכול אף לייצר ניצחונות מפתיעים גם במלחמה החיצונית. אופטימיות, חוסן נפשי פנימי, ואמונה חזקה יכולים לעזור לצלוח משברים ברמה אישית וציבורית!