מאז שאני ילדה קטנה, כל פעם שאני רואה מישהו שיש בו מאפיינים של כאב, נגיד נכות, או עוני קשה, או שוני מסוים, אני נתקפת תחושות ממש חזקות של כאב. אבל ממש חזקות. כאלה שאני כמעט לא מכירה ביום יום. זו תחושה כזו כאילו אני מתבטלת, וחושבת לעצמי- מה בכלל את משנה, עם השטויות היום יומיות שלך, כשיש אנשים כאלה, כאלה ואת לא יכולה לעשות עם זה כלום, את לא יכולה לשנות את זה. ואני תמיד מנסה, איכשהו, במפגש הקטן, לעזור, לדבר, להיות נחמדה. אבל תמיד זה לא משנה כלום והמצב נשאר כמו שהוא.

ואלה הרגעים היחידים שאני מגלה בהם חמלה כלפי המין האנושי. רק כשאני רואה כאלה אנשים, שהם פוגעים, וכשאני רואה ילדים קטנים שהם תמימים ועדיין סחרי אונים. וכל זמן אחר אני אטומה וכל בן אדם שעומד לי בדרך בכביש הוא אויב. 

היום הלכתי לפגוש את הילדה שאני חונכת במסגרת איזשהו פרויקט, פגשתי אותה בכתה שלה בבית ספר אחרי הלימודים. והייתה שם ילדה אחת, ששכבה על השולחן, ואח"כ התהלכה קצת, ושמתי לב שהיא מתהלכת קצת מוזר, אבל חשבתי שאולי היא עושה בכוונה וקיוויתי שאין לה נכות כמו שאני חושבת. היא הייתה כל כך כל כך חמודה וניסתה נורא להתחבב על הילדה אותה אני חונכת, שאלה אותה אם ללכת להביא לה את המחברת שלה מהמדף... חשבתי לעצמי איזו מין ילדה מתוקה ו"מאיפה היא נפלה" ולמה כל כך חשוב לה לעזור לילדה מכיתתה אותה אני חונכת. כשהיא קמה והלכה להביא לה את המחברת, יכולתי בבירור לראות מה המצב שלה, הגב שלה עקום לגמרי, היא התהלכה כשהיא מתנדנדת לגמרי מצד לצד, כמו נחש מתפתל, והלב שלי הצטמק. היה לה פשוט פרצוף מתוק, והיא כל כך רצתה את חברתה של הילדה אותה אני חונכת.

אח"כ כאב לי יום שלם, ועד עכשיו... במחשבות עליה, אם היא התנהגה ככה לילדה אותה אני חונכת כי כל כך רצתה להתחבב עליה... כי היא לא מצליחה להשיג חברים. תהיתי אם הילדות האחרות שנשארו בכתה לא דיברו עליה לא יפה לנגד עיני ואני לא קלטתי את הסיטואציה ולא שמתי לב שזה מה שקרה שם, ולא יכולתי לעזור, ואני עצמי מלכתחילה נכנסתי לכתה הזו מתוך לחץ ועצבים של יום ארוך שעוד רחוק מלהיגמר, ולא הייתי מספיק פתוחה וקשובה כדי אולי לקלוט את הסיטואציה לפני כן.

וסתם, אני מרגישה שהשגרה של היום יום העמוס שוחקת את החמלה שבי. את הטוב לב. הם מתחלים במקום זה בעצבים ובלחץ ובקשיחות ובמלחמתיות. 

ואז מגיע הרגע הזה שהאני האמיתי, הרגיש שבי, חוזר, ואני מבינה כמה משהו בי משווע לחיים אחרים. שאני לא צריכה למהר בהם ולהתחרות כל הזמן, אם זה לנהל קרבות מול עצמי של איך אני מנהלת את הזמן בצורה היעליה ביותר ואיך אני נשארת למידה טובה בלי לפשל, והפחדים והדאגות האלה שאני לא אצליח לעבור את הקורס סטטיסטיקה עם הפחדים שלי ממתמטיקה, והטפיחה על השכם על ה92 באיזו עבודה, והמחשבה על איך אני חוסכת מספיק כסף כדי לצאת מהבית ומנהלת את השבוע ככה שיהיה לי בסופ"ש זמן להיות רק עם החבר ובלה בלה בלה... 

רציתי לשתף...