על התפכחות ואהבה 

הרוח המלטפת של נוכחותו גיששה אל תוך האוויר האביבי החם שעטף את חיי. ויותר לא הזדקקתי לו, כשכבר היה בדרך. יותר לא הזדקקתי לו, כי ידעתי שנוכחותו היא ניצוץ קטן ממה שעוטף את קיומי כבר ממילא. ויותר לא הרגשתי אבלה על חסרונו ויותר לא התחננתי להופעתו. לעד הבנתי שהוא חתיכה קטנה ממה שממילא נמצא, באדמה באוויר במים ובאש. בי. רק גופי היה כמהה לו, או לכל צורה אחרת שתבטא את השוני מהבשר הקיים. לנוכחות מוצקה וחזקה ולתחושה של הזכריות מפלחת את קיומי המתעגל וננטעת בי ולוחצת אותי אל כפתור ההפעלה שמוחק את כולי ויוצר אותי מחדש.

הרגשתי בכפות הרגליים, ובקצה של השפתיים, בקצה של הלשון, בעקצוצים בבהונות ובזרמים חשמליים קצת מתחת לקרסוליים. ובין הגבות, קצת מעל, חזון מתעגל ונוכח כתפוח. ומבפנים, עמוק, את החיות הבלתי נגמרת והרצון לכבוש ולהיכבש.

אבל זה היה רק בגוף. בנשמה, לא התגעגעתי יותר, לא כמהתי יותר. לא כאבתי יותר. כי ידעתי שקו האופק הנעלם בעצם אינו נעלם. הוא קיים. הוא ממש כאן לידי, כשאני מצליחה לגעת בו, ולא מצליחה בו זמנית. הוא נמצא כמו שהוא לא נמצא- ולכן, הוא שם תמיד, לכן הוא שם לנצח, ולכן לעולם לא יזוז ולעולם לא יעלם, לעולם יהיה ולעולם יקשט. ואני יכולה לבלות בו ולהשתעשע אתו לחייך אליו ולאהוב אותו, ולדעת שהוא הוענק לי כמו שהוענק לכולם, ושאין צורך ללכוד אותו, כי הוא תמיד יהיה ותמיד היה.