דודה שלי, שהייתה כל הילדות שלי כמו אמא שניה שלי, ואמא לילד (שעכשיו כבר לא כל כך ילד..אלא

נער בן 14..), בעצמה.. נפטרה מסרטן כשהייתי בכתה י"ב. היא נכנסה למחלה הזאת מאז שהייתי בכתה ט',

אני זוכרת התאריך שזה התגלה, ה21.3. 

חלק גדול מהשנים ההן הייתי מבלה במסדרונות בית חולים הדסה.

פעם עברתי במסדרון, וידעתי- פשוט ידעתי- שאני עוד אהיה כאן בעתיד. מתברר שהעתיד היה יותר קרוב ממה

שחשבתי, ואני אשכרה משרתת בבית חולים הזה…השבוע אני סוגרת כאן את השבת שלי.

ורוב הימים אני לא חושבת עליה, פעם ב.. איזה זיכרון צורב אותי. או חלום. אבל ככל שהזמן עובר,

היא פשוט לא נמצאת יותר.מה שכן, לא תעבור פעם אחת בלי שאסגור שבת בהדסה ואחשוב עליה.

והיום- משהו קטן, לא זוכרת אפילו מה, הזכיר לי אותה.וכאב לי, מה זה כאב לי.

ופתאום קלטתי- כל עוד אני לא ניזכרת בה, היא פשוט איננה. היא כלום. היא לא נמצאת. כל עוד אני מפסיקה

לכאוב את האובדן שלה, היא פשוט נעלמת… נמחקת מעל פני האדמה…

ואני יודעת שמוות הוא חלק ממחזוריות החיים. ואם מתעקשים לא להתמודד עם עובדות החיים, פוגעים

רק בעצמנו. ובגלל זה אף פעם לא נתתי לעצמי לטבוע בתוך הכאב הזה (אחרי שעברתי את שלב האבל).

אבל היום הבנתי, שככל שפחות יהיה לי את הכאב הזה, ככה היא פחות תהיה. ואם כבר לגמרי לא יהיה לי

את הכאב הזה,אז היא בכלל לא תהיה.

וגם אם להיות בראש ובדמיון ובחלום של אנשים, זה כל מה שמתאפשר… אז לפחות זה, אחרת

זה לגמרי בלתי נתפס. שאדם הולך ונושם ומדבר כל החיים מתחת לשכבת האטמוספרה שאתה חי בה,

ותוך יום אחד הוא פשוט לא. 

לפעמים להיאחז בכאב זה כל מה שיש..