היום הזה יותר מכל מסמל להרבה מאיתנו באמת תקופה שחורה וחסרת אנושיות בלתי נתפסת. למרות שזה יום טעון וכבד שהרבה אנשים מנסים להתחמק ממנו או להדחיק,אין ספק שלפעמים הוא פשוט מתקיף מכיוון אחר.

לצערי,היום נתבשרתי שמישהי ששירתה איתי נפטרה. היא הייתה בחורה שלא היה לנו קשר חברי במיוחד אבל כן מדי פעם יצא לנו לזרוק כמה מילים כי בכל זאת שירתנו באותו מקום. בסה"כ גדולה ממני בשנה ובאמת שהיא הייתה בחורה טובה ורק חשבה כל הזמן על תאילנד ועל מה היא תעשה אחרי השחרור. לרוע מזלה,כמה חודשים לפני השחרור שלה היא קיבלה הודעה על מחלה קשה שתקפה אותה. אפילו להשתחרר כמו בנאדם אני לא חושבת שהיא הספיקה. בכל אופן,עצוב לחשוב על בחורה צעירה שלא עשתה יותר מדי בחיים שלה,רק כי הייתה צעירה מדי כדי לחוות את העולם כולו. לא הספיקה להגשים את החלום שלה לטיול שחרור וכנראה עוד הרבה דברים אחרים שפחות ידעתי עליהם. כנראה כשמנסים לברוח מיום השואה וסוגרים את הטלוויזיה זה מגיע מכיוון אחר לחלוטין.

וכן,זה מעלה המון תהיות בנוגע למקום שלנו כאן. למשמעות האמיתית של החיים. לדרך שלנו כאן ולשביל שאנחנו צועדים בו. האם אנחנו מספיק טובים והאם אנחנו באמת מגישימים את היעדים שלנו? אולי זו הדרך של היקום להיפרד מאיתנו,גם בגיל צעיר כזה...