מוכרח לצטט:

"מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים. צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים, כי בעצם לא הייתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים אלא למה שביקשו החיים לקבל מאיתנו. צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על ידי החיים - יום יום ושעה שעה. ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור - אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה. חיים פירושם, בסופו של דבר, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד.

...

... היינו: הדינאמיקה הרוחנית בשדה מתיחות קוטבי, שבו הקוטב האחד הוא הפשר שיש להגשימו, והקוטב האחר הוא האדם שעליו תפקיד הגשמת הפשר. ואל תהיות סבורים, כי דברים אלה אמורים בתנאים תקינים בלבד; כוחם יפה אף יותר לבני אדם נוירוטיים. כשאדריכלים מבקשים לחזק קשת רעועה, הם מגבירים את המעמס המוטל עליה, שכן בכך מתהדקים חלקיה ביתר שאת. כיוצא בזה, פסיכיאטרים המבקשים לטפח את בריאות הנפש של חוליהם, אל יחששו להגביר את הנטל בהנחותם את החולה לעבר פשר חייו."

מתוך: "האדם מחפש משמעות" מאת ויקטור פראנקל, פסיכיאטר ונוירולוג יהודי וינאי, ניצול שואה והוגה תורת הלוגותרפיה. מממשיכיו הבולטים של פרויד ("האסכולה הווינאית השלישית").