בקטע הכתוב(והארוך) הבא אין מסקנה או סיכום כלשהו... אבל סוף סוף רשמתי על נייר, את המחשבות שרצות לי בראש, כדי שאולי ירוצו פחות מהר, עכשיו שזה על דף. אולי זה יוסיף למישהו משהו כשהוא/היא ת/יקרא את זה ואולי לא, אבל שווה לנסות.

איך אני מרגיש

מאז ינואר 2013, דיכאון היכה בי. זה התחיל לאט, כמו מים שאט אט מעצבים את הסלעים האיתנים שבהם נוגעים. אני חושב שכל זה התחיל עוד לפני ינואר, אך רצף האירועים במציאות שלי עוררו את הרגשות החבויים האלו אל מעל פני השטח. היה אירוע מחולל אחד ספציפי ששבר את המאזן הרגשי שלי- המנילה הצבאית. קיבלתי מנילה קרבית ובקריאה של דפי המנילה הייתי צריך לבחור בין יחידות קרביות. ואז זה היכה בי, חזק. אני, עידן לוי, הרגיש, הפציפיסט, האמן ההומו הולך להילחם ולהרוג? לשרת ולציית לפקודות מאותם אנשים ששולחים אותנו למלחמה? ידעתי בליבי שאני לא יכול לעשות את זה, אני לא יכול להיות שם... ניסיתי דרכים שונות במהלך חודשיים מאז קבלת המינלה, אבל הבנתי שהצבא לא בשבילי. זה לא אני. ליבי אמר לי לחפש דרך אחרת, לעזור לאנשים באמצעות שירות לאומי, אבל קודם אצטרך להוכיח לצבא שאני לא מסוגל לשרת. מיד חשדתי בוגד, אדם לשנוא. התחלתי לשמוע מחשבות מגוונות של אזרחי ישראל:"או, יפה נפש מסכן שכמותך לא יכול לשרת? כולנו עשינו את זה, ולא שאלנו אפילו, אז אין לך זכות להשתמט"; "אתה חייב לקחת חלק בנטל. כמו כולם"; "אנוכי".

ביוני באותה השנה, הלכתי לקב"ן- הוא אמר שאין לי מחלה נפשית ולכן הוא לא יכול לשחרר אותו מהצבא. הטקטיקה הבאה שהייתה להם היא לגרום לי להרגיש שקרן, שאין לי באמת בעיה ואני סתם רוצה להתחמק מהאחריות שמוטלת עליי. והם הצליחו לגרום לי להאמין כך, ואיפשהו בתוך הראש שלי, אני עדיין מאמין בזה, אני עדיין לא יודע מה נכון ומה לא נכון.

כל זה קרה בזמן לחץ מבחני הבגרות, היציאה מהארון בפני המשפחה ובזמן ההתמודדות שלי עם קבלה עצמית. הכל הרגיש מבלבל; לא ידעתי מי אני יותר בגלל כל השינויים הדרסטיים האלו. המשכתי ללכת הלוך ושוב בין נקודת המבט שלי ונקודת המבט של האחר. אני נוטה להבין אחרים, להקשיב לאחרים קודם, לתת מקום לרגשות של אחרים על פני רגשותיי ובכך הדחקתי כל צורך רגשי שלי. איך אני יכול לאהוב את עצמי? גרמתי למשפחה שלי לכאוב אחרי היציאה שלי מהארון; שיגעתי את ההורים שלי עם קבלת הפטור מצה"ל. אני מרגיש כמו הבן הכי גרוע, האח הכי גרוע, החבר הכי גרוע, האזרח הכי גרוע והאדם הכי גרוע עלי אדמות. אך התחושה הכי קשה היא התחושה של הלבד. יש לי חברים מחו"ל ומהארץ, הם מדברים איתי ועוזרים לי אך אני עדיין מרגיש לבד. הם שם בשבילי, אבל משהו תמיד מרגיש חסר. אני מרגיש בלתי מובן, אני מרגיש שהם רואים אותי, אבל לא באמת רואים מי אני בפנים, הפוטנציאל שלי, האני האמיתי שלי, ונו... איך אפשר להתלונן? אני לא נותן לאנשים האלו להתקרב אליי; אני מסתיר את אורי בגלל שאני מפחד שאולי מה שהאנשים בעבר שלי אמרו לי- נכון- שאני לא טוב מספיק ולעולם לא אהיה. ואפילו בזמן שאני כותב את זה אני שומע את המחשבות:"או ואו, כל כך הרבה רחמים עצמיים. זו אשמתך שאתה מרגיש ככה וזו תמיד הייתה אשמתך". ואני מקשיב למחשבות האלו.

עכשיו ספטמבר 2013 ואני עדיין מרגיש עצוב ובודד. עדיין חרד. עדיין אבוד. אני לא יודע מתי אני אמצא את עצמי ומה אני אמצא. ישנם אנשים שמעוררים בי השראה, גורמים לי להרגיש טוב יותר לרגע. האנשים האלו מזכירים, רק לרגע, מי אני ואז זה חולף. והקטע המצחיק הוא שמעולם לא ניהלתם איתם שיחה. טיל סקוט, המדריכה הרוחנית, הזכירה לי שיש לי גישה בלתי מוגבלת, קבועה וטבעית לחכמה הגבוהה והרבה ממה שהיא מלמדת, אני כבר יודע. דן סמית', הזמר הבריטי, גרם לי להבין שאני אמן אמיתי, אך עדיין בוסרי, יהלום בלתי מלוטש. הוא גרם לי להבין כמה חביב אני. אבל אני משתוקק לעוד. זה לא מספיק לפנטז על להיות החבר הכי טוב שלהם. זו האחריות שלי לאהוב את עצמי ולהיות החבר הכי טוב של עצמי קודם. זה מה שמגיע לי.

אני כותב את המכתב הארוך הזה ובוכה. אני בוכה כי עדיין לא מצאתי את עצמי. האור שלי עדיין חבוי מאחורי הצלליות. אבל זהו הניסיון שלי לגרום לאנשים להבין איך אני באמת מרגיש ולמה אני מרגיש מה שאני מרגיש. ואני מצטער שאני לא החבר הכי טוב שאני יכול להיות. זה לא אומר שאני לא אוהב אתכם, זה רק אומר שאני לא אוהב את עצמי מספיק. אני יודע שלא קל איתי, אבל אני מעריף כל ניסיון שלכם לגרום לי לחוש שמח, אהוב ומובן. אני באמת אוהב אתכם, מכל הלב, והעובדה שאתם עדיין מחזיקים איתי מצביעה על כמה אתם אוהבים, אמיצים, חזקים, עקשנים ואיכפתיים. אני גם מודה להוריי שלמרות הכאב שגרמתי להם- הם עדיין תומכים בי ובבחירות המטורפות והאנוכיות שלי. אני מצטער שאני מקשה עליכם ואני מקווה שאוכל לעשות טוב יותר בעתיד הקרוב. אלוהים, איזה דרמה קווין אני, אבל הדרמה קווין הזו שבתוכי לא יכלה לתאר טוב יותר את התודה והאהבה שאני מרגיש כלפיכם. ולכל אדם רנדומלי שאולי קורא את זה, אני מודה לך על זמנך ומאמצץ להישאר מרוכז ולסיים לקרוא את זה. אני מקווה שאולי זה ייגע בך באיזשהו מקום ויגרום לך להרגיש פחות לבד.

אני אוהב את כולכם.