.

היי קריס, טוב לראות אותך!!… וגם תמסרי ד"ש לקפאית מאיתנו. 

בטח, אדם לא יכול לנתח את מפתו שלו אף פעם משום שהוא קרוב מדי, משום שהוא מוטה,

משום שהוא רואה רע איפה שאיננו וטוב איפה שאיננו,

משום שהוא מעקם אותה ולא יעזור דבר. 

ואדם לא יכול לנתח מפה של הילדים שלו משום שהדאגה היא חלק אינטגרלי מלהיות הורה, זה בא עם הטריטוריה

וזה משהו שלא משתחררים ממנו לעולם. לכן כל קונסטלציה שנראה במפה תהיה מכוסה בענני הדאגה הזו,

 ולכן אדם לעולם לא יראה את מפות ילדיו בצורה הנכונה. 

ולא רק שהדאגה מפריעה, אלא שכשהם קטנים הם מושפעים מאיתנו בצורה חודרנית ביותר, ואם אנחנו מפרשים

את המפה שלהם לכאן או לכאן – אנחנו מתחילים "לייצר" דברים וזה הכי גרוע. 

גם ככה כל מיני ציפיות מהילדים שיהיו כאלה או כאלה זה דבר פולשני, אז מפה זה עוד יותר גרוע.

כי הפרשנות שלנו גוזלת מן הילד את הזכות לבחור מתוכה מה שמתאים לו ולתת למפה שלו את הפרשנות

שלו – ולא את הפרשנות שלנו. 

ניתוח המפה של הילד שלך בעצמך – זה הדבר הכי לא הוגן שאנחנו יכולים לעשות לו.

אני את המפות של הילדים שלי  הבאתי לחברות שלי לניתוח בכל פעם שהייתי צריכה עזרה, והקשבתי בתשומת לב,

כמו אמא ולא כמו אסטרולוגית מקצועית, ולא התערבתי בפסיק ולא שאלתי למה ולא הסברתי למה אני חושבת אחרת…

שאלתי והתייעצתי והקשבתי ונעזרתי ולא עניין אותי למה ואיך.

אתם יודעים איך זה שהילדים של פסיכולוגים הם הילדים הכי דפוקים בעולם?

זה בדיוק אותו דבר. 

אפילו היום, אחרי מאה שנה, כשהילדים שלי כבר בוגרים ומעוצבים ומזמן מזמן לא תלויים בי ולא נתונים להשפעתי –  

הדאגה שלי אליהם מעוותת את הניתוח שלי,  ויוכיחו תלמידים שלי שהיו בשיעור האחרון של המתקדמים…

לגבי ההורים, זה בגלל שאנחנו כל כך טעונים כלפיהם, ששוב, תמיד תמיד נעקם את זה. (הנה פה רואים איזה רשע הוא...)

אז אם בגיל מסויים אפשר לנתח איכשהו את המפות של ההורים, אחרי הסליחה והמרחק,

ואם בגיל מסויים נוכל להתחיל להבין את קצה החוט של המפות של הילדים שלנו בעזרת ההתבגרות והבחירות

שהם לוקחים בחיים  -

הרי שאת המפות שלנו נוכל לנתח אולי בגיל ארבעים-חמישים. אולי. וגם אז , גרנטי שנעוות את זה.