רשמית, אני מתחילה ללמדו באוקטובר הקרוב...סוציולוגיה-אנתרופולוגה ומדע המדינה. העניין הוא, שמדע המדינה החליטו לעשות קורס קיץ, שני קורסי חובה, "להפטר" מהם במהלך הקיץ, על מנת להפחית מהעומס בשנה הקרובה.

מתברר ששני הקורסים האלה ביחד זו מסגרת מאוד אינטנסיבית, ויותר קשה לי להתמודד עם זה ממה שחשבתי. אלה שני קורסים אחד "מבוא למדע המדינה"- שממנו אני מספיקה מאוד להנות, לאהוב, להשתלב ולהבין. המרצה שם היא אישה ממש מעוררת השראה, חכמה מאוד מאוד, ליברלית, אובייקטיבית, יפה, ופשוט משתקף שיש בה טוב לב אמיתי, ומין גישה מאוד שוויונית ומקבלת ופלורליסטית. היא מאוד צנועה, ואין בה טיפת פוזה של "אני מרצה אתם סטודנטים" וזה ממש מעורר השראה מבחינתי. הקורס שהיא מעבירה מאוד מעניין ומעודד חשיבה עצמאית.

הקורס השני, הוא קורס שקשור למשטר של מדינת ישראל של מרצה, איש צבא לשעבר, שגם הוא איש טוב, אבל די מתנשא, ומאוד לאומי כזה. כמו שאני רואה את זה, הוא שבתאי, והיא אוראנוס (בתופסת צניעות שחסרה את אוראנוס).  אבל הענין הוא, שהוא דומה באופן מדאיג לאבא שלי. באמת, כל מי שהראתי לו תמונה ומכיר את אבא שלי, היה בשוק שזה פשוט אחד לאחד. מלבד הדמיון הפיזי, הם דומים כל כך בשפת גוף, בהבעות פנים, משהו קצת מתנשא מתוך מקום של - אני עברתי וחוויתי ולכן מגיע לי כבוד, משהו קשוח כזה, שמאוד דורש כבוד. ועדיין, טוב לב ומסירות אמיתית. בשיעורים הראשונים הוא היה מבחינתי השתקפות של אבא שלי. בהתחלה הוא עורר בי הרבה התנגדות, עם כל הפוזה הזו שלו, אבל דיברתי איתו כמו שאני מדברת עם אבא שלי, הוא משום מה גם שם לב אליי יותר מלכל הסטודנטים, זכר את השם שלי, וגילה אליי יחס מאוד מאוד אוהד, מה שלא איפשר לי לא לאהוב אותו, כמו ש"רציתי" בהתחלה. ביום הראשון של הקורס, כל הדמיון הזה שלו לאבא שלי ממש עורר בי דברים. ובלילה היו לי רגשות אשמה כבדים על זה שאולי לא התנהגתי אליו במספיק כבוד. וגם לאבא שלי. באותם רגעים הוא ואבא שלי זה היה אותו דבר. 

ככל שהימים עברו התחושה המוזרה הזו גם כן עברה. אבל עדיין, הקורס הזה של משטר, מאוד מכביד עליי, משהו בו קשה לי. 

השבוע השני של הקורס נפתח בבוחן שבו לא הצלחתי. ובקיצור לא פשוט לי שם.

בכל מקרה אני חושבת שיהיה מעניין להסתכל על מפת האירוע של  תחילת הקורס, מה אתם אומרים?