נולדו ילדים. אחרי שנתיים וחצי עברו משבר קשה ומאז הם מנסים לחזור אחורה ללא הצלחה.

אלא אם כן קיבלו עזרה.  

זה כנראה הילדים ששינו הכל. לפי הסיפור נשמע שהם נשמות חופשיות ועצמאיות
(כמו שאלינה אמרה, הרבה תלוי במפות הנטליות, מי הם עצמם) והלחץ שיוצרת מחוייבות-משפחה-קריירה
קלקל את הזוגיות. 
ראיתי את זה הרבה מאד. אני קוראת לזה "התרמיל".                                                                         

בן אדם מרגיש לחוץ ולא מאושר, התרמיל של החיים שלו, עם האבנים שבתוכו, כבד לו מדי.
מסתכל על האבנים הגדולות שבתרמיל (משום שהוא חושב שהקטנות לא יעשו הבדל) ובלי לדעת שהוא עושה זאת
שואל את עצמו את מי מהן אפשר לזרוק כדי שהתרמיל יהיה קל יותר. 

את הילדים - אי אפשר. את ההורים - לא מקובל. את העבודה - לא רוצה. אז אולי את הזוגיות?

זורק את הזוגיות, כי זה כאילו הדבר שאני בחרתי, לא מאסט, לא גורל, הדבר שנראה כהכי קל להיפטר ממנו, הדבר ש"אשם" בכל.
ואיך שהוא זורק את אבן הזוגיות - התרמיל נעשה כבד עוד יותר מקודם.

עצוב.  

אני בעד לזרוק את האבנים הקטנות דווקא, וזה מה שאני מחפשת בטיפול זוגי.
אבל לא תמיד יש לאנשים סבלנות ללכת בכלל לטיפול.
הזוג הזה שהבאת, רובלה - אין לי ספק שעם כל הידידות והאופטימיות והנאורות, היום קשה להם יותר מקודם,
כי נוספו להם מיליון בעיות חדשות, אבנים קטנות, שהם לא צפו. 

נו, זה הרבה בסדר יום של כל אחד, ואיפה הם מצפים ומתאכזבים, ועושים חוזה עם עצמם ומצפים שהשני ימלא אותו וכל מיני חברות וצדיקים שמתערבים בחיים ולוקחים אנרגיה במקום לתרום, וכל מיני כעסים חסרי מטרה שאוספים ועוד ועוד. בכל זוג, לכל אחד בעצם, יש מלא אבנים קטנות שיש להן כוח הצטברות ואנחנו לא שמים לב שהן לגמרי מיותרות בחיים שלנו.