Alin אמר
נגעת בנקודה רגישה וכואב

אני מרגישה כבר 3 שנים שלא משנה מה אני עושה ולא משנה כמה אני באמת מנסה,לומדת, לא מתעצלת (באמת שאני מנסה) - אני לא מצליחה לקפוץ מהמחסום שבניתי לעצמי.

אני חושבת שיש פער בין המציאות לרצון ובין מה אני מאמינה ובוטחת למה שלא ניתן לשלוט.

הכוונה - אני יודעת שאם יקחו אותי לעבודה אני באמת אעשה את העבודה הכי טוב שאני יכולה ואתן את עצמי (כבר לא משנה אם זה הנדסה או תוכנה - עשיתי הכשרה שסיימתי לפני חודש והתמודדתי עם הפחד לתכנת).

הבעיה - אתאר מצב שקרה לאחרונה: מיד שסיימתי את הלימודים חברה הצליחה להכניס אותי לראיון אצלה בחברה כמפתחת מוצר. עם זאת נאמר שזה 70 אחוז כימיה ו30 אחוז דוח. אם היו שואלים אותי לפני שנה בדיוק כשסיימתי את הלימודים בהנדסת חומרים וכימיה ובמיוחד שהחברה מפתחת נוזל לברך הייתי קופצת ולא חושבת פעמיים.

אבל אחרי שעשיתי את הכשרה ועכשו יש לי יותר להציע ולהתפתח - אני הרגשתי שאם הייתי לוקחת את התפקיד היתי הולך צעד אחורה כי לא ראיתי לאן אפשר להתפח שם כי זו חברה נטו מעשית ללא תוכנה.

הייתי באמת שמחה להיות בתפקיד תכנותי כעת בחברה/מוסד ציבורי (בתי חולים,מכון ויצמן וכו) שהייתי מרגישה שאני יכולה להתפתח שם...באמת הרצון זה לתחום רפואי.

אבל עם הזמן והמציאות שעכשו אני כבר שולחת להכל.

אולי מגבילה תפקיד ( data engineer/bi developer...) שזו טעות.

אני חושבת שאולי כמו שפעם נאמר לי שאני יותר מידיי מצפה וכו. שזה נכון.

אני לא יודעת איך להשתחרר כי מצד אחד 3 שנים שאם הייתי משוחררת כנראה היתי מנצלת אותם ככה שהיתי מרגישה שאני חייה. אבל כנראה שאני מחוברת לפחד יותר.

אני רואה שסביבי אנשים עוברים דירה מתחתנים מחליפים עבודה - אני שמחה בשבילם אבל אני לא מצליחה לראות שמשהו משתנה אצלי ללא מציאת עבודה.

אני לא יודעת איך להשתחרר ולבטוח שהכל יהיה בסדר בלי לשפוט או להיות ביקורתית.

איך אפשר להכניס הגיון שירגיע את המצב הזה?  

את רואה את הדברים. את רואה את עצמך. הראייה הזו יכולה להביא שינוי

אלין,

את שואלת שאלה שאמורה להיות מרכז המפה שלך. צריך לראות אותה כולה כדי לענות על זה. 

מסכימה עם יגאל ומסכימה עם גונזוי. ולא סתם שאלת את השאלה הזו. הרעיון המרכזי במפה שלך הוא המתח הבלתי אפשרי בין הגדי המבקש ארגון, מבניות של החיים, ביטחון, תחושה שליטה והגנה - לבין הדגים המדבר על אמורפיות, חוסר אונים, קבלה, זרימה והתאמת עצמי למה שבא, במקום שאני אעצב בעצמי את התנאים בחיי כמו שרוצה גדי. 

רואים את זה גם בצמידות של השמש לנפטון (וקצת לאוראנוס) וגם בעצם מיקומו של השליט שלה בדגים ושליט האופק ב-12. 

התשובה לכך גלומה במשפט - "אני עושה כל שאפשר והשאר בידי שמיים."

בעיקרון, בכל מפה - תמיד השמש. תמיד צריך ללכת עם השמש. השמש בגדי-2 יש לה דרישות ברורות: לעבוד, לשרוד, לשפר את התנאים בחיי, לפתח את הכשרונות שבי. לדאוג ליום סגריר, לדאוג לקרובים שבאחריותי. לחיות על פי ערכים ועל פי מצפון ולנהוג בהגינות ויושר גם מול אנשים שאינם כאלה.  לקבוע לעצמי יעדים ולחתור אליהם. להתאמץ. 

בהבנה שלי, מה שנדרש ממך פה הוא פשוט לעשות את כל הדברים האלה - אבל מבלי לחוש מחוייבת לתוצאות. אני עשיתי כל מה שיכולתי. היקום רצה - קיבלתי תוצאות טובות. לא רצה - לא קיבלתי. אני לא אחראית על התוצאות. אני עושה את המקסימום שלי, תוך כדי הידיעה באחורי הראש שאם יצליח יצליח ואם לא - לא משנה. אני את שלי עשיתי ואם הצליח או לא - זה לא אומר שום דבר עלי, אלא מן הסתם ככה היה צריך להיות. לא אני זו שנכשלתי ולא אני זו שהצלחתי. 

זה לב השיעור ולב המפה שלך ומה שאמור להנחות את החיים בכל תחום ותחום. עבודה, נישואין, חינוך ילדים, דאגה להורים, בית. הכל. 

רוצה סיפור? הנה סיפור: 

כשהייתי נערה יצאתי פעם עם שחקן כדורגל, חתיך אמיתי. ביום ראשון הוא בא לאסוף אותי באוטו שלו (כבר חוויה בימים ההם) וכששאלתי אותו איך היה המשחק אתמול אמר לי משפט שלא שכחתי אותו כל ימי "היינו מצויינים והפסדנו."

בתור ילדה שמאמינה שאחד ועוד אחד הם תמיד שניים הדבר פשוט לא התחבר לי בראש. היינו מצויינים והפסדנו. איך זה? שנים חשבתי על המשפט הזה, איך זה יכול להיות. בסוף הבנתי. זה שהם הפסידו זה לא משנה. מה שמשנה הוא זה שהיו מצויינים. מה שעברו בתהליך - זה יישאר ברגליים שלהם ובגוף שלהם וביכולת שלהם. זה שהפסידו אז הפסידו. מחר ינצחו. אבל מה שקיבלו מעצם היכולת - זה העניין של גדי. התהליך. המסוגלות שנשארת. הידיעה שאני יכול להיות מצויין. 

במפה שלך, עם כל הנפטון הזה - תשאירי לאלוהים את התוצאות ואת עשי כל מה שתוכלי, בלי לקשור את העבודה וההשתדלות שלך עם הכרה ותוצאה שאת מקבלת או לא מקבלת. זה מתסכל, אני יודעת, ודורש גבורת נפש. אבל ככה זה גדי וככה זה דגים. הדרישות שלהם מאפשרות לנו להתעלות מעל הרגיל.