נראה שאנחנו משתמשים בחיינו בארבע מערכות ראשיות: פיסי, מחשבה, רגש, אינטואיציה. ההבדל ביניהן הוא בעוצמה, במהירות, בנגישות שיש לנו אליהן. איך הן מתחברות למדיטציה?

הפיסיות הכי איטית. אם אני רוצה להיות עכשיו בחיפה, אני צריכה להרים ולגלגל את עצמי לשם ולשלם את כל הזמן שצריך לשלם, ואילו במחשבה אני יכולה להיות שם בתוך דקה. מאידך הפיסיות היא הכי עכשווית. ולכן חיבור לגוף מאפשר מדיטציה. בשביל להיות בכאן ועכשיו אנחנו צריכים להיות בגוף. הגוף הוא הכי שלם שיש.

הרגש יותר מהיר, ושלם כמעט כמו הפיסי. כשאני בתוך עצב או כעס או משיכה או פחד - זה תופס את כולי, אין מקום. הרגש עדין מן הגוף. אני יכולה לחוות היום צער שחוויתי לפני עשרים שנה באותה עוצמה כמעט, או להתרגש עכשיו ממשהו שיקרה מחר. אבל הרגש מציף ומקיף וכשהוא תופס שליטה קשה לתפוס שלווה.

המחשבה עדינה מן הרגש, מהירה ממנו וגמישה ממנו. עם המחשבה אני יכולה להיות בתוך דקה בזמן אחר או במקום אחר, לחשוב את מה שטרם נחשב, להסיק מסקנות מפרטים. אבל היא בורחת בקלות, מערבבת בין חשוב לטפל ולכן הכי מפריעה למדיטציה.

עדינה מכל המערכות האלו היא האינטואיציה. מאפשרת לדלג מעל זמנים ומרחקים עצומים, ולעולם אינה טועה. הכי מדוייקת. אלא שהבעיה איתה היא שהקול שלה כל כך דק שהרבה פעמים הרגש או המחשבה או הגוף מכסים עליה ומדברים בשמה.

אבל כשיושבים במדיטציה מתפנה לה מקום. הקול הצלול שלה, קול פעמונים דקים מפכים במערכת שלנו, לא מטעה אותנו אף פעם.