קינמונית,

יכול להיות סימן במפה שלו המקשר אותו למפה של הברהמן הקודם, נניח,

אם את מדברת על הילדים הטיבטיים, אבל לא תראי את זה במפה שלו כשלעצמה.

אדם רוחני זה נתון, כמו שגבר או אישה זה נתון, כמו שחתול או עץ זה נתון. 

את המפה את מלבישה על ה'נתון', לא להיפך.

מהמפה את יכולה ללמוד איך ובאיזה אופן אותו אדם רוחני מבטא את הרוחניות שלו,

כמו שהחתול יבטא דרכה את החתוליות שלו והאישה את הנשיות שלה.

 המפה לא הפכה את האישה לאישה ואת החתול לחתול, נכון?

המפה לא תספר אם האדם הוא רוחני או לא. 

אדם רוחני זה נתון,

ואדם לא רוחני זה גם נתון, גם אם יש לו את כל הכוכבים שתרצי במזלות הנחשבים 'רוחניים'. 

.

סיפרתי לכם על האישה ההיא עם המטפחת?

אם סיפרתי אני לא רוצה לחזור על עצמי, אבל אם לא, אז תגידו ואני אספר. 

טוב, עוד אין לך ילדים אבל כשיהיו לך תדע שאין שעה יותר מלחיצה וחדה משעה 12 - השעה שבה צריך להוציא אותם מהגן. שעת האפס היא 12:30 אחרי זה אין גן, התינוק שלך לבד בעולם. 

ויום אחד נתקעתי בדרך, האוטו הישן שלי נתקע כהרגלו, תקופה שאין עדיין טלפונים סלולריים, חום אימים ואני אין לי מושג איך אני מגיעה בזמן להוציא את מישלה מהגן. 

אין לי מושג איך בסופו של דבר הגעתי , אבל הגעתי - בשעה אחת ועשרים !

כולי מתנשפת ומודאגת ודי היסטרית וחרדה, מקווה שאמצא ילדה בריאה ושלימה מיבבת לבדה ליד גן סגור. 

הגעתי. ומה אני רואה?

אחת האימהות, נמוכה, עם מטפחת, מעולם לא הבחנתי בה קודם לכן, לא בימי הורים ולא בכלל, עומדת - שים לב - עומדת בשער הגן, לא יושבת. הילד שלה עצמה על הידיים ומחזיקה את היד של מישלה בידה השנייה, ושלושתם מסתכלים עלי בשקט איך אני מתקדמת אליהם, ואחר כך שופכת התנצלויות ותודות וכולי חום וסערה והתפרקות של דאגה. 

תחשוב על זה, כמעט שלושת רבעי שעה היא עמדה ככה בלי מילה. אותה אישה לא חייכה, לא ענתה, כלום. רק הסתכלה בי בעיניים כל כך שלוות שלא אשכח לעולם, נתנה לי את היד של הבת שלי, הסתובבה, הורידה את הילד שלה לשביל ואני עמדתי והסתכלתי איך שניהם הולכים ומתרחקים מאיתנו. מילה היא לא אמרה. 

עד אותו רגע לא ראיתי אותה, מאותו רגע לא יכולתי שלא לראות אותה. ההקרנה שלה, ההוויה שלה, היתה יוצאת מן הכלל. מעולם לא דיברתי איתה, לא קודם ולא אחר כך ולא בזמן, מעולם לא אמרתי לה שלום ולא היא לי, ובכלל, היא לא היתה מדברת יותר מדי עם אף אחד. קצת עם הגננת וזהו. 

בימים שלאחר מכן הייתי עושה תימרונים, פה מתעכבת, פה מקדימה להגיע לגן, רק כדי שאוכל לתת בה מבט כשהיא באה לקחת את הילד שלה. כל היום היה משתנה לי. 

יש מצב שהאישה הזו עובדת בניקיון בתים או מה, לפחות כך היא נראתה. אבל היתה לה הוויה רוחנית. זה לא משהו שאני יכולה להסביר איך אני יודעת, וגם זה לא הכרת התודה שלי וגם לא השלווה היוצאת מן הכלל שבה מצאתי את הבת שלי. כמה פעמים ניסיתי לתחקר אותה מה הם עשו כל אותה שעה, והיא תמיד אמרה אותו דבר "עמדנו וחיכינו לך".

ההוויה הזאת פשוט נמצאת שם, מוקרנת ממנה, בהליכה שלה, במבט, בשלימות התנועות, בסך הכל שלה, ואיך שהיא יודעת בדיוק מה צריך לעשות ברגע מסויים, ופשוט עושה את זה.

אתה מסתכל עליה, והיום שלך שונה. ויש מצב שהיא אפילו לא יודעת לקרוא.

בחיים שלי פגשתי אנשים ומורים רוחניים בדרגות גבוהות יותר או פחות,

אבל אחד מל"ו כמו האישה הזאת ראיתי רק עוד פעם אחת.

פעם אספר עליו גם.