פיקאר,

אני לא יודעת אם מה שאני כותבת כאן רלוונטי לך - הרי מדובר במשהו שכבר לקחת על עצמך ולא היה ברור ממה שסיפרת מהו מרחב הגמישות שלך.

אבל כשניסיתי לחשוב איך מתגברים על הבעיה הזאת, התשובה היחידה שעלתה לי היא זו המובנת בעצם מאליה: שכדאי לבחור במשימות, עבודות ותפקידים שהגיוון מובנה כבר בתוכם. כשיש התחדשות וגילוי בתוך הדברים עצמם, אפשר להתמיד, אפילו עם העבודה או המשימה עצמם הם לטווח-ארוך .

כך גם בקשר לסיפוקים מהירים. מי שבאמת זקוקים לזה יכולים ללמוד להאריך את משך ההמתנה, אבל רק עד למקום מסוים. בדרך-כלל קל יותר לפתור את זה כשלא "כל הביצים בסל אחד". כלומר, כאשר במקביל עושים עוד דברים שאת תוצאתם (ואת ההכרה בהם, למי שצריך), אפשר לראות בטווח קצר יותר, קל יותר להחזיק מעמד גם אם ישנו פרויקט אחד שאינו מביא סיפוק מהיר.

להיות משתנים זה כמו ללכת בדרך מנקודה אחת לשנייה, אבל במקום לבחור בכביש הראשי, הישיר והקצר - לבחור בכל מיני סמטאות צדדיות, ימינה ושמאלה ולרגע אחורה ושוב קדימה ושוב ימינה ושמאלה ולרגע להתבלבל ואז שוב למצוא את הדרך. בסופו של דבר, אם זה חשוב לנו מספיק ואנחנו כן מצליחים לשמר איזו תמונה פנימית של מה שאנחנו רוצים להגיע אליו - מגיעים ליעד. אמנם זה לוקח יותר זמן, אבל המראות והחוויות שצברנו העשירו אותנו. ולא רק אותנו, כי אל כל מה שאנחנו עושים, אנחנו מביאים את אותו ידע ואותן חוויות שצברנו.

בהצלחה!

פיקאר

לא מכירה את המפה שלך

אבל תחושתי היא שאת בחורה עם רגש ואיסטינקטים בריאים 

וכשההגיון והמחשבות והעיצות של המשפחה נכנסים לסיפור שם מתחילה הבעיתיות וההתלבטויות 

יתכן?