אני מתמלא השראה בכל פעם שאני מקשיב לאמנים שאני אוהב- למקוריות שבהם, ליצירתיות שלהם ובמיוחד לגיל המוקדם בו הם הצליחו או הגיעו לעולם החיצון. ולא דרך תכניות ריאליטי, אלא באופן עצמאי. ויש בי תחושות של פחד ואהבה לאותו דבר- לאותו אור הזרקורים. אני רוצה להיות שם, עכשיו, לעשות את המוזיקה שלי(שאני בכלל לא חושב שיש לי כישרון להלחין חח), לכתוב תסריטים, לשחק. כל הדברים האלו אני רוצה עכשיו אך פוחד מהם בו זמנית. אני רוצה הצלחה מיידית אך אני רוצה להצליח לאט לאט ובבשלות ובגרות.

להצליח זה לווא דווקא להתפרסם מיד- אלא להיות שם, בעולם החיצון. לעשות אמנות ולקבל על זה שכר(לווא דווקא כספי, אלא אהבה מהאנשים). להיות עצמאי ולהיות מלא השראה ומפזר השראה.

נכון, אמנות היא כל חיי ואני עוסק בזה כל הזמן. יש לי 4-3 הופעות השנה. אבל אני רוצה לעשות משהו שהוא באמת משלי. אני רוצה לפרוש כנף. אני מרגיש שאני לא נהנה כבר מהבגרות בתיאטרון(גם כי אין שיתוף פעולה והשקעתי המון מאמצים להזיז את זה ואשכרה לגרום לזה לקרות), ואני פחות נהנה מהחוג תיאטרון משום שאני מרגיש מוגבל גם חיצונית וגם פנימית. אני נורא נהנה מהשירה, נהנה מלחקור את הקול שלי, מלגלות את עצמי פתאום, להבין שאני מסוגל ליותר ממה שאני חושב, אך לא מספיק לי לעשות קאברים, בא לי ליצור. ואוף כל הרגשות האלו.

זה כל כך דגי לרצות שאיזה אמן מוכר ימצא אותך ויאמץ אותך. זה כל כך לא מציאותי. לאן אני ממהר? לשום מקום. אבל זה קורא לי וזה יקרה לי. אני יודע שהשנה זה יקרה. אני לא יודע מה. אבל זה יקרה.