אני אתן למילים לצאת מהפה, אולי יהפכו למילים הכי יפות שכתבתי ואולי זוהי עוד טיוטה שאמחוק.
אני מרגיש צורך עז לכתוב, לכתוב שיר, סיפור, משהו...המוזה פשוט נופלת עליי.
אני מרגיש אור כזה מוקף מסביבי, בצבעים בהירים, ורוד, תכלת, לבן, והכל מנצנץ, הכל מאיר.
אני תוהה מה זה האור הזה, מאיפה הוא מגיע, איך אני אוכל לצוד אותו ולשמור אותו בקופסא ובכל פעם שאפתח
אותה, האור ייצא החוצה וייכנס לתוך גופי ויקיף אותי.
מאיפה הוא בא? האם המלאכים פיזרו לעברי את אבקת הקסם הזו? האם זה אני שיצרתי יש מאין ונתתי לי את הרצון לכתוב.
אולי אני סתם רוצה לשחרר הכל על דף, לשחרר לחץ, לשחרר מילים, ולכתוב.
כתיבה זה הדבר שמקשר בין מה שבפנים למה שבחוץ, יוצר משהו "אמיתי", פיזי, ועם זאת מעורר משהו שלעולם לא נוכל לגעת בו.
אני לא יודע למה, ואיך, אבל אני פשוט שם, נמצא בעולם הזה, יצאתי לטיול וספגתי הכל, עומד בהר הכי גבוה ומריח את ריח ההשראה,
האוויר המואר מעיף את שערותיי.
אני עף גבוה, ואולי כי אני בורח, אולי פה פשוט קשה לי מדי.
כל אחד חייב איזה מקום לברוח אליו, אני בורח ככה, בכתיבה, בכניסה לעולם אחר, בליצור משהו שאחרים יוכלו סוף סוף להבין אותי,
להרגיש את מה שאני מרגיש.
אך אם זה לא נוגע בהם...אני מרגיש שזהו בזבוז השראה, לשם מה אני כותב? אני רוצה להעביר לכולם את מה שיש לי להעביר.
ככה ה' יצר אותי, אני אחד מהמוני השליחים האלה, שפשוט באו להגיד משהו, ללכת, ולהמשיך למקום הבא.
אני מקווה שבאמת איכשהו הרגשתם משהו מעולמי, ממה שאני רואה בעייני.
הצורך הבסיסי שלי זה לתקן את התחביר, את המילים, אך אם אתקן אותם, לא תרגישו את הכאוס של העולם הזה,
אני משאיר את זה כך, אני מקווה שתרגישו משהו.