לעולם לא תלכי רחוק ממני. בעוד צעדים ספורים תרגישי את החבל נמתח, תרגישי משיכה חזקה ללבי, למילותיי, תעשי צעדים מהוססים אחורה, אחר כך כבר תרוצי במלוא כוחך כדי להתייצב בפניי, קרוב-קרוב, ולהכריז על עמצאותך הבלתי מעורערת, על נוהל קשר חדש, על דבר מה מהפכני ומתריס שמהווה רק עץ לשורש המשיכה שלך אלי, שלי אלייך. האם תיפסק המלחמה בינינו? האם יורדו שני דגלים אדומים המתנוססים בלב הגומי החם של שדה הקרב הדומה כל כך למיטת אהבים? עלי לקבל את היותך חייל ששואב פקודות רק מעומק הבטן. עלייך להבין שלהיות רחוקה ממני פירושו ריק המוצץ את מיצי חייך. עלינו להילחם במישהו אחר, במשהו אחר, לא אחת בשנייה. להתקרב עם יד על ידית החרב ולעשות צעד למעלה, מעל הגוף, מעל הרצון, אל האחדות האלוהית. אין לנו ברירה, אלא להיות נביאות בגלימות אדומות. המלחמה תמיד תהיה הצבע שלנו. האהבה תמיד תהיה רוח נעלמה בלב, גם ללא הגדרה.