קטע שכתבתי בעקבות הרגשתי בשבועיים האחרונים.

והיום במיוחד קרה משהו שכבר לא יכולתי יותר.

אחרי שתקראו את הקטע, אשמח לדעת, מאיפה זה נובע הדבר הזה.

אני חושב שהפיתרון של הבעיה נמצא כבר בטקסט שכתבתי.

לתת לך, אתן כמה שרק תרצו,
הכל למען האהבה, הכל מאהבה.

ואני אסלח על כאבי הבטן שאתם גורמים לי לפעמים,
ארגיע את האגו הפגוע שלי.
ואסלח על השקרים, הם קורים לפעמים כשרוצים
לרצות אחרים. אותי לא צריך לרצות.

וההכלה שלי, היא לאט לאט נעלמת,
אתה מנצל בלי להרגיש, ואת לוקחת ממני,
כי את פגועה.

כל הזמן שאלתי למה אני, כל הזמן שאלתי למה אני
נותן לכל זה לקרות. ומצאתי תשובה: אני מזדהה
יותר מדי איתכם, ופוחד לפגוע.
אני מאבד מעצמי ונותן אותי לכם. ואתם לוקחים.

כל כך קל לנצל אותי, אני נוח,
אני שותק, אני סופג הכל בפנים.
אני נהיה מובן מאליו. אפילו המורות
מוציאות עליי את העצבים שלהן, כי כולם קולטים
כמה עידן יסלח, והוא יסלח כל הזמן, למה שלא?

אבל אני יותר לא אשתוק, גם אני פגיע.
אני אעמוד על שלי ואראה לכם שגם אני פה.
ותבינו שלא רק אתם המסכנים פה, גם אני פה סובל....בשקט.

אני סולח לכם, אני תמיד אסלח לכם, כי אני מבין,
אבל אני סולח בשבילי, לא בשבילכם. ואני לעולם לא אפסיק לאהוב אתכם,
אני לא יכול אחרת.