בפרשת השבוע בני יעקב מגלים לו שיוסף חי והגיע לגדולה במצריים. יעקב תמיד התחבט בשאלה האם הוא אהב את הבן הנכון, כלומר, האם הוא בחר בילד הנכון שימשיך את דרכו הרוחנית ושבו תחיה רוח יעקב. כידוע יצחק אביו אהב את עשיו יותר מאשר את יעקב ויעקב פחד במשך כל חייו לעשות את אותה הטעות. וכשמתגלה לו שיוסף האהוב עליו מכל בניו נעשה למושל גדול במצרים, יעקב שואל את עצמו האם במשך כל חייו הוא אהב את הבן הנכון, כי לשלוט במדינה, להטיל מיסים דרקוניים על העם ולאסור אנשים תמימים בעוון ריגול זאת לא בדיוק רוחו של יעקב. האם יוסף היפה, העדין והרוחני שלו הפך למפלצת? דרכו של יוסף להציל את מצריים מרעב נראית חכמה, כן, חכמה להפליא, אבל אכזרית כלפי העם. הוא גורם לאנשים למכור את כל מקניהם עבור הלחם ואחר כך גם את אדמתם ואת עצמם לפרעו, וגם זה רק כשהם צועקים מחמת הרעב ומתחננים אליו. יעקב מתחבט ומתלבט מה יעשה בבן הזה שכה אהוב היה כל חייו, אבל כה רחק מחלום המלאכים בסולם. האם לחם הוא שיביא גאולה לישראל ובניו, לחם פשוט, גשמי, שממלא את הבטן ולא רעיון רוחני, לא אהבת הזולת? יוסף מבטיח לאביו את טוב מצריים, את חלב הארץ בזמן שבכל הארצות מסביב שורר רעב כבד ואכזרי. יעקב שואל את עצמו האם גם הוא מעדיף את הבן שמאכיל ומכבד אותו, כמו שאביו העדיף את עשיו, ואז נגלה אליו האלוהים ואומר לו: רד מצרימה, אל תירא. רד ועלה, כמו המלאכים בסולם. רד ועלה. ויעקב נרגע, הוא יורד לעצמו, יורד מהסולם הרוחני אל עצמו הגשמי ומבין שגם הוא טעה בבחירת הבן המועדף, וסולח לעצמו כי לטעות זה אנושי. אז הוא אוהב יותר את הבן שלא יביא את עמו לגבהים רוחניים, מה בכך, האם אהבה צריכה להיות נכונה, יעילה, מוצדקת? זאת פשוט אהבה, אנושית וחסרה וכשיעקב יורד עוד יותר עמוק למצריים הפנימית הוא מבין שאין שום הבדל בין בן שחולם על מלאכים לבן שצד חיות, בין העדין והרוחני לכלכלן ממולח ואין דבר כזה "הבן הנכון", כולם נכונים, כולם יפים, כולם יודעים את התורה. וללב חוקים משלו, הוא אוהב את זה יותר ואת זה פחות, העיקר שיוסף יסגור את עיניו ביומו האחרון, ויעקב עולה לעגלה שיוסף שלח כדי שישאו את האב הזקן בכבוד ובנוחות, עולה לעגלה ויורד למצריים, עולה ויורד, אנושי מתמיד, חסר, רעב ולא תמיד צודק, אבל שלם עם חסרונו ונאמן למלאכים