לביאליק יש שיר על "צפרירים" - רוחות בוקר קלות שמושכות אותו למשחקים אינסוף עם זהב האור ונוגה המים. הוא נמשך אחריהם שלא כהרגלו (), עובר ממשחק למשחק, רואה אור יקרות, גדולות ונצורות, או שבעצם עדיף לומר קטנות ונצורות. ובסוף המשחק הזה הוא נדרש לעלות לחוויה רוחנית גדולה, וכאן הגדי שלו מתחיל - הוא נהיה כבד, מחשב כל צעד, שוקל ובודק ופתאום הצפרירים - פוףף, נעלמים. אין המשך לחוויה, זה הכול. נגמר.

אני חווה עכשיו משהו דומה - נדרש ממני לרחף מעל התהום, לשחק כשחיי אולי נחתכים ברגע זה. זה קצת קשה לי, אפילו שאני קשת. אני עוברת חוויה כבדה ובאותו זמן עלי להיות קלילה, לזרום ולהנות. אולי יהיה יותר קל בהמשך. 

פיענוח קטן - החברה שלי התקשרה סופסוף, אבל הכול עדיין מעורפל, לא ברור לי אם נהיה ביחד או לא, לא ברור לי אם לשמוח ולחלום על הטוב זה במקום כאן. אני חשה כבדות ומחשבת, כמו ביאליק, "האם נדבר פעם בשבוע? פעם בשלושה ימים?". מקבלת מסרים על הצפרירים, וזה רמז להיות קלילה ושובבה. אני משתדלת. איכשהו מרגיש לי שאני בעיצומה של טרגדיה גדולה יחד עם הפי אנד הוליוודי דביק. הכול רע מאוד והכול נפלא ושמח באותו הזמן, התחלה חדשה. חוויה לא פשוטה. רק רציתי לשתף.

ופלוטו בדיוק, אבל בדיוק, על הונוס שלי, בהפרש של כמה דקות.